הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

צבא פולניה

צוואר הבקבוק נוצר בתחילת הקרב; פליטים פולנים נשארו כדי לתאר את רשמי הקרב, אחד מהם כתב משהו ביומנו, לידו שכב חייל ואחז ברישול בדרבוקה. (ברקע קול תופים שאולי גווע מהר מהצפוי)

בחלוק בית היא פסעה נועלת נעלי בית ועליהם כותרת מקושטת פונפון עם דמות כלבלב רקומה, משקפיה נטולי האדים חדים לכל מראה, והיא רואה ומבטיה כמבטי אחות רחמנייה, מעדותה עולה כך: (למי שהעז לשמוע) כי מדובר בקרב אכזרי, היא נשבעה כי חיילי צבא ראו אותה ורק הניסו מבט ורקקו את רוקם, ושעטו במעלה הגבעה כשהיא רוכנת על פצוע מדמם שכמעט נשכח בהמולת הקרב, רק היא שמה את ליבה אליו.

היו שמדדו את מרחק היריקה שהחייל ירק לפני שהיא הגיעה, הנה הגיח חייל שקרב לאחות הפולנייה הרחומה עם נעליה הרקומות, ואיש לא נתן לו סיכוי, כשקרב אליה וניסה להיות תקיף, רק לרגע אחד היא עמדה מביטה בו, ואז נשפה נשיפה ארוכה ועמוקה מריאותיה, והוא שיקע את כרסו פנימה אל תוך עמוד השדרה ולרגע עמד ללא תזוזה, כמו מלח על בטן אונייה טרופה שעומד דום בהלוויות חברו לנשק בלב ים.

תוך שהיא מתעלמת ממנו בהרגשת בחילה צעדה האחות בנעליה, היא חשבה לבחור לה מנצח, כך היא חשבה, אולי בגלל שהייתה נעולה בנעליה אלו, כמובן היא לא ציפתה למצוא שם איש מהמזרח, שבגדה בו אישה, אשתו, והוא נח עד שהיא קרבה לשם בנעליה, וצעדה בסמוך אליו לוחשת לעצמה משהו שהוא לא טרח לשמוע או להבין.

הרקוויאם התנגן על שפתותיה, כשהיא צועדת עם נעליה הרקומות, חתולה הגיחה פתע נועצת בה מבט, החתולה רעבה אמרה לעצמה האחות, בטח היא לא אכלה כבר ימים, החתולה עיכסה את אחוריה בהילוך פנתרי עייף, ואז היא שמעה את החייל אומר " אלוהים למה עזבתני" היא הסתכלה בו והוא רטן משהו ובלע את רוקו שוב, היא חשבה לרגע על אחיה הצעיר, ומבטו הנוטה להיות דליל בערב במיוחד.
החייל הרים חולצתו והיא הבחינה שהבטן מגוללת החוצה, פרץ דם פרץ כל פעם שהוא הצליח לנשום במין חרחור, חלק מגופו מכוסה חול, מיציו נספגים באדמה הקדושה, הוא לא יתפרק עכשיו היא ניסתה לעודד את עצמה, היא הרימה מבט, וניסתה להתרחק משם.

היא לא לבשה את מדי הצבא ובכל זאת היא חיילת פולניה, מצבא די מפואר, כך לפחות אמרו – מי שמייד נעלמו, אז מה עכשיו, היא שאלה; שם איש לא עונה ולא יודעים מתי, החול מטפס לתוך נעליה בכל פסיעה, עד שהיא מרגישה טובעת, בחול חמצמץ שסופג לא רק את הדם, אותה גם, על נעליה, ועל דמותה, היא הייתה שם, ועוד רגע היא הולכת.

החייל גופו מכוסה בחול, מיציו נספגים בדליפה איטית באדמת הקודש , נעזב, עיזבונו כרגע הוא בשר רקב מתפוגג ונרקב, אולי יריקתו האחרונה נאספת איתו עכשיו, לא נתרגש לאורה, הרי זה כבר יותר משנוכל להכיל.

הצבא המפוקפק קרוב היה להימוג, לרגעים ספורים, שבהם אולי היה זיכרון אחד בודד מטלטל בלי בושה, ככלי אין חפץ בו, בוער ונכבה לסירוגין, עוגב אחרי הד קלוש מהבלי ההמולה שדממה .