כילד זכור לי ריקודים ברחובות, באמת היתה שמחה.
אחר כך היו כל מיני רגעים של עצבות בדרך המובילה לבריחה אדישות ואפילו ניכור.
מלחמת יום כיפור היתה אולי הזרז הגדול ביותר לאי-אמון בהנהגה הציונית, אבל נדרשו עוד הרבה שנים, בדרך ארוכה ומפותלת נגוז איזה חלום תמים על מדינה עברית, שתהיה ראויה להיקרא מקום תרבותי.
החג בשבילי הוא אולי משפחתי חברים ומשפחה, שם אולי אני מחוייב למשהו פחות ציני.
אבל המדינה הזו אינה שלי, איני מכיר בה, ובראשיה, אני יודע שכל רגע נעשים מעשי עוול נגד חלשים, לא בעצימת עיניים, זו לא אדישות זו אידיאולוגיה להכביד על חלשים, זו מדינה שלאורך כל דרכה בזה לחלשים.
לאחרונה יש מירדף ממש נגד אנשי שמאל, אפילו תפילה בבית כנסת שונתה למען ההסתה, יש היום נסיון להשחתה פאשיסטית, ואין מדובר רק במילים, כנראה משהו משתנה אבל אין עדיין מראה ברור של הזוועה, המדינה היהודית סגורה לתבונה, מתאבנת ומבוהמת, ראויה לבוז ולא לחמלה אפילו.
Read Full Post »