לבסוף הגיע הדבר שכל כך חששתי ממנו: קמתי בבוקר וכשנעמדתי מול המראה שמתי לב שהמסכה שכיסיתי בה את פניי האמיתיות כדי לשעשע את קוראי הטור הזה, לא יורדת לי מהפנים.
זה כבר נכנסתי לתפקיד השטן המשעשע, והמשחק היה טוב וקצרתי תשואות, והקהל התמוגג וביקש ממני עוד ועוד ועוד קטעים של משחקי־שטן. והשתכרתי מההצלחה. ויחד עם שיכרון ההצלחה ניטשטשו בי הגבולות בין המשחק למציאות.
זה הגיע לשיא מפלצתי ביום שישי שעבר. כתבתי מאמר שעתה, בקראי אותו שוב, אני מזועזע מעצמי — מאמר המצדיק פשע בשם האמנות. ועתה אין לי לאן להימלט מעצמי. כי מי יאמין לי עכשיו שהמסכה שלי כתבה אותו ולא אני, שעה שהמסכה ואני נדבקו זה לזה לבלי הפרד. מי יאמין לי שכתבתי את הזוועה הזאת מתוך אותו ביטחון מתעתע שכל עוד יש עליי המסכה אני פטור מאנושיותי.
לכאורה אני אדם אנושי רגיל, הקם בבוקר ונוסע לעבודה וחוזר ממנה ובסופי שבוע באים ילדיי ונכדיי לבקרני, אבל זה זמן מה כבר הזהירו אותי אנשים הקרובים לי שעליתי על נתיב מסוכן. עמיתה לשעבר ב"הארץ" כתבה לי שצר לה לראות איך נשחתה הדמות האנושית והצנועה שכל כך העריכה בעבר, של עורך המוסף הספרותי הרציני, ושנהפכתי לליצן שטני. ואני לעגתי לה בלבי, מפני שהייתי שיכור מהצלחה, מאותה הצלחה מתעתעת שמציעות תוכניות הטלוויזיה המארחות אותך ושואלות לדעתך ואתה מרגיש חשוב, חזק, ואינך שם לב שבכל הופעה כזאת עוד חתיכה מנשמתך חסרה.
עד שכנראה התרוקנה הנשמה לחלוטין, וכך לא היה בי שום היסוס לכתוב, שבשם האמנות מותר להכשיר פשעים. ועדיין נדרשו לי יום־יומיים להבין את הזוועה שכתבתי, מפני שהרדיו והטלוויזיה והעיתונים מצאו שדווקא משעשע להתבונן באיש בעלת מסכת השטן הליצנית חוצה את הגבול של המותר אל מחוזות האופל, ומשעשע לחזות גם באלה המתפלצים מדבריו.
רשימה ארוכה של משוררים קראו להדחתי מפסטיבל השירה במטולה, שלא מכבר מוניתי להיות מנהלו האמנותי, ואני עדיין משכתי בכתפיים ואמרתי: מה אכפת לי.
עכשיו אני בוכה, אבל הדמעות היורדות מהעיניים האמיתיות שלי שמתחת למסכה אינן נראות מבעד למסכה. אני מבקש סליחה מכל מי שנפגע מדבריי, אבל הקול היוצא מפי האמיתי אינו חודר מבעד למסכה. אני כותב: "בבקשה, סלחו לי", אבל איני משלה את עצמי שיאמינו לי. יגידו: האיש הזה יודע רק להעמיד פנים. זו אחת מהעמדות הפנים שלו.
אנא תנו לי לקבור את הרשימה האחרונה שלי מיום שישי בבור ולכסות אותה באבנים כבדות. אני עייף מן הציפייה לראות מחדש את פניי האמיתיות במראה. אני רוצה לקום ולברוח מכאן, אל חופים ריקים מאדם. בלי תקשורת, בלי תשואות, בלי מראות.
כי כדי להרגיל את עצמי להיות אנושי מחדש צריך להתנקות, להחליט לסרב לתעתועי התקשורת בלי להתחרט מיד אחר כך, וגם לא כעבור זמן.
ביום ראשון, ביציאה מוועידת "הארץ" לתרבות, נפנתה אליי אשה מבוגרת ואמרה לי בשקט במבטא אמריקאי: "אתה איש מגעיל". ועדיין סירבתי להאמין שהיא מתכוונת אליי. עדיין חייתי באשליה שלא אני כתבתי את המאמר המביש שהופיע בחתימתי ביום שישי האחרון, המצדיק פשע בשם האמנות, אלא הדמות הבדיונית והשטנית שהעטיתי על עצמי לשם השעשוע. צחקתי בקול ועשיתי תנועת ביטול.
הפילוסוף עמנואל לוינס אמר שסליחה אפשרית, כל עוד בקשת הסליחה באה מלב כנוע לגמרי. גם המשורר יהודה עמיחי דיבר על חמלה, זו שאני מבקש מן הקוראים כעת, אף על פי שאין לי שום זכות לבקש חמלה, לאחר שהייתי בעצמי חסר חמלה. אבל לבי כנוע לגמרי עתה.
משתתפת אחרת בוועידת "הארץ" לתרבות, שאיני מכיר, ניגשה אלי ושאלה אותי כבדרך אגב אם אני בנה של הד"ר נירה ציפר, מסניף קטוביץ של קופת חולים. מתברר שאמי היתה רופאת המשפחה של הוריה שנים רבות. "היא היתה אנושית, היא היתה בן אדם", אמרה לי אותה אשה ותלתה בי מבט האומר שחבל שכל כך התרחקתי מן הדרך שהלכה בה אמי.
"תראה לאן הבאת את עצמך, בני", אני שומע את אמי המתה אומרת לי. "בשביל זה עלינו לארץ, ועבדנו וסבלנו? בשביל שתכתוב דברים מפלצתיים כאלה? הסתרתי מאבא את העיתון ביום שישי האחרון, כדי שלא יראה את הבושה ולא יקבל אולקוס. אני כבר לקחתי כדור נגד לחץ דם, וחצי כדור שינה. אני לא ישנה מרוב דאגה. לך תבקש סליחה. תראה להם את התמונות שלך כשהיית ילד. אני בטוחה שיסלחו לך כשיראו איזה ילד חמוד היית".
זהו טורו האחרון של בני ציפר, שיופיע השבוע ב"הארץ שישי"
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
