הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לפני כמה ימים נפלה המצלמה מידי בגובה לא רב לריצפה, ולמראית עין לא קרה כלום , אבל כשניסתי לצלם קבלתי הודעה שהזיכרון הפנימי אזל.

ציפיתי שזה יחלוף , אבל זה לא קרה.

ניסיתי לצלם ללא הצלחה, ואז אתמול בלילה מצאתי שאכן בנפילה כרטיס הזכרון יצא החוצה, זה הכל דחפתי אותו חזרה, ויש לי מצלמה.

Read Full Post »

 האמנות הביולוגית מנסה להפוך את המדע למכחול או לפלטה של צבעים, וכאילו תבנית גידול היא המסגרת הבד המתוח , כאילו עצם מעשה הגידול הביולוגי הנשלט עם המוטאציות שלו הופך להיות אסתטי , אמירה אסתטית לכן מתחילה בנוסחה, אי-אפשר לעשות מדע ללא נוסחאות , אמנות נוסחתית היא קישוט במקרה הטוב, טאטולוגיה, אין בזה רע אם זו הכוונה, אבל אמנות גדולה , סליחה על השימוש במילה גדולה , אינה מצטמצמת לנוסחה, אפילו נאמר ודובר על הקסם, על ה"לא-נודע" שיש באמנות , על החלק הזה נכתב הרבה, למרות שאין הרבה מה לומר על הלא-נודע , אבל הוא חלק דומיננטי , ההגדרה המודרנית דיברה עליו בסגנון  כמו –

הדבר שאתה חש כשאתה מביט בתמונה אבל אינך יודע מה הוא, או המכה שאתה חש בעורף שעה שאתה מביט באובייקט אמנותי, משהו אניגמתי שאינו מובן שלא נגיש בכוונה להגיון.

מה רע באמנות ביולוגית , היא הרי בלתי נמנעת , הרע הוא שלמען יצירת אמנות אין צורך להשתעבד למימסד המדעי או לקחת את התהליך המדעי כתחליף לתהליכים של האמנות של המצב  של הסתכלות, לסמליו, ולכבליו, אולי למדענים יש  מה לומר על אמנות אבל אז עליהם לזנוח את המדע לשים אותו על המדף.

אומרים שיש באמנות דבר מה חקרני , כן זה נכון אבל אמנום היא אימג' היא דימוי היא לא הדבר עצמו, כמובן עד לרדי מייד לא היה חפץ אמנותי מוכן , אמנות נוצרה רק כשיקוף של..ולא הדבר עצמו, החפץ האמנותי הרדי מייד עובר תהליך "הזרה" בתהליך הזה נלקחת ממנו הזהות התעשייתית או המהות הקודמת שלו, ומולבשת עליו אמירה אמנותית שתקבע את אופיו של החפץ מחדש.

כך במשתנה של דושאן, היא חפץ שנוצר בתעשיה כפריט דומה לפס יצור המוציא פריטים דומים לאלפים , מה השוני והיחוד של פריט אחד מפריט אחר?

מה פתאום דווקא משתנה עליה מופיעה חתימתו של האמן הופכת לחפץ אמנותי, התהליך שלהבחירה ו"ההזדמנות האמנותית" כלומר הצבה במקום "אמנותי" תהליך של הצבה במוזיאון  כמו גם תהליך ההזרה בו נכנס לחפץ הספיצי ערך נוסף מעל החפציות הפונקציונאלית.

באמנות ביולגית מיצרים את הרדי מייד באותן שיטות של פס היצור, כלומר משעבדים פס יצור אולי פרטי למען יצור של פריט אמנותי ביולוגי, אולי לא כל האמנות הביולוגית עוסקת במעמד של היצור שמגיע מנוסחה מדעית שמיצרת פריט או איזשהו מוצר שהוא וכל התהליך והתוצאה הם האמנות.

בזמנו בפעם הראשונה שראיתי עבודות של פנחס כהן גן על מדע  , הייתי תמים , ואני זוכר שזה היה כשלמדתי אמנות ובדחילו פניתי למרצה ושאלתי אותו בהפסקה על מה הנוסחאות?

אלו היו עבודות נוסחה של פנחס כהן גן, המרצה צחק ואמר כי מדובר בדימוי, זו לא נוסחה זה "כאילו" ואין משמעות מדעית לנוסחאות , אני זוכר שנרגעתי, זה מוזר חשתי בסוג של סכנה , לו הנוסחה מיצגת משהו , ובאה להחליף תהליך אמנותי, הרגשתי כאילו חילצו אותי מציפורני פרנקשטיין , ונרגעתי.

בשכונה בה נולדתי היה ילד קשקשן, הוא היה ילד חביב ,נהדר, צוחק, ומקסים והוא היה מפגר , והסתובב ברחובות עם מחברת ועליה הוא היה מקשקש כאילו שהוא כותב ספר, הוא היה עושה כל מיני פרצופים , של אנשים "חושבים" , שמו היה ירון .

הוא עשה אמנות , בעיני , האמנות שלו היתה החיקוי של הפוזה של המבוגרים שמעמידים פנים וחלק מהעמדת הפנים היא החלק הטקסי של החיים , האמנות רובה ככולה עוסקת בחלק הזה , החלק של העמדת הפנים , של מראית העין , הכאילו מה הוא ציור?

פיגמנט שמסודר על בד מתוח ויוצר רושם כאילו הוא באמת המשהו שהוא מיצג.

במובן מסויים אמנות ביולוגית היא סוג של פרפורמנס, היינו המדע מבצע בזמן אמת בהוה את זממו והוא נצפה ע"י אנשים  ברגע ה"אמת"החויה הזו של ההסתכלות כמובן היא חלק מחויה רוחנית , זה תהליך של שליטה , של בניה של חויה רוחנית ע"י נוסחה, אולי זה הנצחון הגדול ביותר של המדע , לשלוט דרך נוסחה בדימיון נשמע כמו נסיון שליטה מאיים . של כיבוש הדימיון של יצירת חויה רוחנית ע"י נוסחה ורקיחת החויה במעבדה.

החויה האמנותית נשלטת היא כבר לא ילד מסוכן ופראי בלתי נתפס , הבלתי-מודע הקסם הוכנע .

בנתיים החפצים שנוצרים בתוך החויה הזו למעט כאלה שהם אילוסטרציה ובכך אינם משנים את התהליך הרגיל של האמנות , החפצים שנולדים ממש במעבדה סליחה על הכפירה לא מעבירים , בנתיים שום חויה אסתטית ואו רוחנית מיוחדת.

אפילו חוות המלפפונים שנשלחה לביאנלה בזמנו שהיה בה קתדרלה של יצור מלפפונים בתנאי שמירה ירוקה נכונה בחממה  כאשר הסביבה היא נעימה אפילו אם להרגשת הנעימות אין חשיבות רבה מבחינה אסתטית.

יעברו דורות ודרושה קפיצת מדרגה מדעית באמת  עצומה כדי ליצר חויה אמנותית משמעותית במעבדה.

יש סוג אחר של אמנות ביולוגית , זו התרשמות אמנותית ברמת הדימוי מביולוגיה ומתהליכים ביולוגים, זה סיפור אחר לגמרי.

Read Full Post »

באמצע הרחוב , הופך בדרכו אוטובוסים, מועך מכוניות ומוחץ אנשים נראה כאילו הוא מופע יחיד בסרט זוועה של במאי עם דמיון מפותח למדי עם נגיעות הזויות מבעיתות וסהרוריות .

אבל השמע הורבלי ברדיו של עדי ראיה ושל קורבנות המרדף , של גבורי השעה , של נחלצים לעזרה , הכניסו לכל בית את הסיוט, הרצון לוולגריות שכה טבוע בנפש היהודי ההומיה , לא הצליח לדלג מעל הבור הפעור של היריה לראשו של המחבל, שמסתבר שהוא עבריין מין בין היתר.

הויכוח לרגע היה למי מגיע הקרדיט לחיסולו המוחלט של בן הבליעל, ברגעי האימה האלו נזכרתי בטיול ליוון שבו הפלגתי עם מעבורת לאיזשהו אי , ביום החזרה המתנתי על המזח למעבורת שתבוא לאסוף אותי ונרדמתי על המזח בקצה הנושק למים , לפתע התעוררתי ומולי ראיתי קיר ענק ומבעית של פלדה נוסע ומאיים לדרוס אותי, התעוררתי בבהלה וראיתי את המעבורת נצמדת לקצה המזח כמעט במרחק מטר מרגלי , קמתי בבהלה , הבנתי את הפחד התמיר מקיר הפלדה הקרב אלי בגובה של בניין בן עשר קומות ולאט לאט חזרתי לעצמי.

האנשים היום שהיו חלק מהסיוט ינצרו לעולמים בליבם טרקטור דוהר ברחובות ירושלים ברחוב הומה מחפשף טרף אנושי, המראות הן מראות זוועה בסדר גודל של סרטי זוועה , לא יכול היה להיות במאי מוכשר לתיאורים האלה יותר מהמציאות בה אנו חיים.

Read Full Post »

קראתי אתמול על יזמי אינטרנט וכאלה בעלי מקצוע של המדיום , שאחת האפשרויות הטומנות עתיד ורוד תהיה הקמת מיזם להקטנת הרעשים באינטרנט, המידע כוחו רב, אבל מסתבר שהוא באמת רב, נדמה לי שמיזמים כאלה מסנני רעש היו מאז ומעולם, אפשר לתרגם את זה לטעם אישי, כמוהו כסינון רעשים, סלקציה כן מה נכנס ומה לא.

המחשבה היא שאין אפשרות להתמקד כי הרעשים הם כה רבים המידע כה רב, עד שאין באמת יכולת לקרוא ולהתעמק, כמובן , נכון מאד.

השכן מולי משפץ, והרעש איום ונורא , אלוהים לא אוהב אותי ככה אני חושב, זו סטיה מקו המחשבה של הרעשים.

בכלל רעשים, הייתי עושה סקר רעשים, מה הרעש השנוא ביותר?

מסווג אותם, מנסה לבנות פרופיל אנטיפטי מיזנטרופי, לאמור מה בלתי נסבל , מה הרעש שממש מוציא אותך מדעתך?

Read Full Post »

Read Full Post »

עם תחילת המהפכה של המחשב, האינטרנט , היתה ציפיה שהאמנות גם היא תמצא את מקומה לא רק בדיווח ואינפורמציה או שימוש דידקטי באתרי אמנות .

אלא שממש תיווצר אמנות בתוך הרשת שתהיה בעלת ערך שווה לאמנות שמבוססת על הצגה במוזיאונים.

אבל מסתבר שזו היתה תיקוות שוא, האמנים הם ציבור די שמרני למרות התדמית האנרכסטית פורצת הגבולות, הסיבה די פשוטה לכאורה, בעוד שהעולם ה"אמיתי" הלא-מקוון אמן מיוצג ע"י גלריה שדואגת לו לכל מחסורו ולקדומו , מממתגת אותו כאמן, ממסדת אותו , מציגה אותו במקומות נחשבים , בעל גלריה נבחן ביכולת שלו לקשר אמנים למימסד אמנותי איכותי.

הרי שברשת את כל אלה נדרש האמן לעשות לעצמו, האמן ברשת נבחן בעיקר בעיניים שלא למדו אמנות שהחינוך שלהם הוא חינוך שלא מתוך המימסד האמנותי, כך במילא התגובות והדרישות הן שאמן יהיה כמו "ליאונרדו" או כמו "רמברנט" אמנים לכן אולי הבינו כי הרשת היא לא תחליף , אלא ההפך היא מהווה סוג של אנכרוניזם , של התמודדות עם שאלות מעצבנות עם עקרות בית ואו עקר בית שטוענים שהילדים שלהם "לא פחות מוכשרים" וכו.

בדיעבד לא נוצרה אמנות רשת, לא נוצרה שום פעילות ברשת של אלטרנטיבה, לא נוצרה אפילו אסתטיקה מקוונת  אלטרנטיבית

נסיונות היו ויש, ויש אתר לכל גלריה ויש פורומים לאמנות , ואפילו תערוכות , יצא לי אפילו להשתתף בתערוכה וירטואלית מהסוג שאמור היה להפוך לאלטרנטיבה, אבל הנסיונות הללו גוועו כי אמנים זקוקים לכסף, כי המנוע הכלכלי לא היה בנמצא , כי לא יכלו למכור , כי זהות אנונימית וירטואלית בכל זאת היא בסופו של דבר יצור אנושי , כל אחד שיוצר זקוק לתמיכה כספית, אבל אין שום מנגנון שיוכל מצד אחד ליצר פעילות כזו שהיא שוות ערך לעולם הגלריות ומאידך לתגמל את האמנים בהתאם.

והחשוב מכל, לא נוצרה אמירה בעלת ערך מספיק גבוה , מספיק איכותית שתוכל לאיים על הגלריות.

Read Full Post »

משמעת , מיומנות, מסירות, צייקנות,שמרנות,קפדנות,מוסרניות,רוח הזמן.

Read Full Post »

מהעין שלי בלבד או לא אולי קלטתי את אותו רושם , במצבי אני עניין שכבר הולך ומתפוגג, פה ושם אולי אצליח להתרומם, גם זה בספק, בסה"כ היה לי פוטניציאל לא רע, אבל אני עקשן כמו פרד, ויש לי מצפן פנימי , אפילו איני מכיר את חלקיו ומה השיטה שמפעילה אותי לא פעם אני חש תחושות שמנבאות לי מה יהיה יחסי לדבר מסויים, לאנשים, ואחר כך זה מתאמת, לעיתים לא, אני מנסה לצמצם את החשיבות של התחושות האלו, אבל בסופו של דבר הן מניעות אותי ומשפיעות.

למרות שאני מאד רציונלי באיזשהו מקום אבל זה כמו דיון פנימי שקיים תמיד, מה הנכון התחושה שתמיד נראת עמוקה וכבדה כי היא מפעילה אותי לחוש משהו,  ואו המחשבה הקלילה שמנתחת דבר מול דבר.

בחוסר היכולת שלי להתחבב ולהיות פופלרי חוסר תשומת הלב שלי לאנשים ועד כמה הם זקוקים ליחס נעים ומרציע , ואין לי כשרון לזה , אני לעיתים שותק , או מתעלם, אף פעם  לא מטריד , ומחפש שקט .

אבל יש לי התפרצויות בגיל גן פרקתי לילד חצוף שניסה להעליב אותי ערימה של קוביות , הוא פרץ בבכי וגרשו אותי, זה היה לאחר כשנה אולי פחות ששתי רגלי גובסו בגבס והייתי כמו נכה נטול יכולת ללכת בשנה הזו כנראה למדתי שאין לי לבטוח באיש, אולי בגלל שנולדתי עם רגליים מעוגלות כמו כדורגלן, בהמשך ועד היום אני סובל מהרגליים אפילו ששרתתי ביחידה קרבית , זה כנראה שם התחיל, הרצון העז הזה שלי לא לעשות חשבון לאדם, אני אדם ישר באופן קיצוני , מספיק קיצוני כדי להפוך למבודד , אני חי בסביבה שמרנית, והחיים נעים במעגלים קשים יותר ויותר, לאחרונה המשימה שלי להתקיים בכבוד הופכת כמעט לבלתי אפשרית,  אני שורד, מחפש כל פעם זוית של קיום , אני שונא את הישראליות , את המקום הזה, אבל לא יכול בלי העברית, שפת האם שלי.

אני לא יודע אם במקום אחר היה קל לי יותר, אולי גם שם הייתי נידון למצב דומה, לא להיות.

המקום מתדרדר לכשלעצמו, לשרוד צריך לרמות, להיות קומבינטור, ואין לי כישורים כאלו , אולי זה בגלל שאני חי באיזשהי בועה פרטית שבניתי לי בה יש עקרונות ברזל בלתי מתפשרים שרחוקים מהמציאות .

בשנים האלו שבם מתחדד השוני יש את התופעה הזו שכל מיני אנשים מתקשרים כדי למכור משהו, והם אנשים שמרויחים משכורת מינימום, אין להם כבוד אנושי העבודה הזו מנטרלת את הכבוד האנושי, גוררים אותם להתנחמד לאנשים , בדרך כלל הם פונים אלי בשמי הפרטי משל היינו חברים, בפעמים הראשונות כעסתי וטרקתי, אולי כי יש עזות מצח בפניה של איש זר לאדם שאינו מוכר באופן כזה אישי, אבל משהבנתי שאין טעם, והם מנסים להתקיים בגרושים המעטים שהם מרויחים אז אני שותק ומשתדל לא להיות אגריסיבי איתם, כמה עצוב שהם חייבים ביום נתון לפנות אולי למאות אנשים וכל פניה היא פניה "אישית" מה זה עושה לאינטימיות שלהם, זו האמתית עם הקרובים להם, האם ניתן לעשות הפרדה, עד-כמה זה שוחק נפשית , אני מנסה לראות עצמי עושה משהו כזה, מתקשר ומנסה להתחבב על מישהו, והמילים נעצרות לי בגרון, עד לשתיקה.

אז הבחירה אולי לא בחירה אלא המצב הוא של לא להיות, אני לא נמצא ממש פה, אני מרגיש זרות, ואיני חש בנוחות בחגים המשפחה שלי משפחה שמתפוררת, האחים שלי חיים מחוץ למעגלים שלי שלא כנמוני הם יותר "מסודרים" , גם הם בחשדנות זה כלפי זה, אבי היה סימפטי ואיש שאהב ספר ואפילו חטא בכתיבה אחרי מותו מצאתי בספרים שלו בכתב ידו שירבוט של שיר, אימי פשוטה, נצולת שואה, אישה חכמה אבל מין חוכמה שנקנתה בסבל רב, הייתה יפיפיה בצעירותה, אישה קשוחה, רק לאחר שנים שחייתי איתה הצלחתי לעורר בה אמון, אבל נדמה לי שזה היה אמון חלקי בלבד, הנכות הנפשית שלה כמו של רוב נצולי השואה, באה מהמקום של חוסר האמון, אבי והיא היו מעולמות שונים, מוזר לי איך התחברו, אולי בגלל שלהקים משפחה זו מצווה , אז, בימים ההם וכי משפחה היא תנאי לקיום , אבל אני ספגתי לתוכי את חוסר האמון הזה בבני אדם, ומצד שני אהבה לאנשים, בזמנו זה נראה לי בלתי אפשרי, עד כמה חוסר אמון ניתן להכיל.

הכרתי אישה שעברה התעללות מינית והתאהבתי בה, אחרי זמן מה היא סיפרה לי על מה שעבר עליה, דווקא הסקס שלנו היה מצויין, אפילו פראי , אבל מהרגע בו היא גילתה לי , וזה היה במקרה כשספרתי לה שאדם שאני עובד איתו חשוד במעשים מגונים והתפרסמה על זה כתבה ושאלתי אותה מה דעתה האם עלי להתנתק ממנו?

היא פתאום ספרה לי בהתפרצות כזו, הרבה מהחיים שנגלו לי אצלה הזכירו לי את אימי , גם אימי הצליחה לשרוד בזכות ההדחקה, לא דיברה על השואה, אולי כשהייתי קרוב לגיל 30 היא זרקה משפט כזה או אחר , ואז בהדרגה היא ספרה לי, לא הרבה אבל היא ספרה ,רק לאחר שהצליחה במידה מסויימת לבטוח בי. הסתבר לי שאותה אשה לא דברה מעולם עם איש פרט אלי על ההתעללות המינית שהיא עברה, אפילו לא עם פסיכולוג.

התחננתי בפני האישה שהכרתי שתבטח בי שאני ראוי לאמון, וזה היה כאילו אני מדבר לקיר, היא פשוט ננעלה לי בפתאומיות, אני אדם שמתקשה להתאהב , אולי אני נמשך לאפל ולשונה, אני מתקשה לחוש משהו כאשר הוא נראה לי סתמי ורגיל, ואפילו מסודר ובהיר, אני חייב שתהיה לי חויה של חידה, של משהו לא רגיל שאינו סביר, ורק אז הסקרנות שלי מתעוררת, זה הביא לי מפחי נפש לא קטנים.

הם האנשים האלה שעוברים טראומות כאלו ודרכי השרידה שלהם קרובים אלי . אולי גם זה אף שלא ידעתי חיבר אותי אליה.

זו היתה היא שהזכירה לי את נצולי השואה הדוממים, את הדרך בה הציונות גזלה ושדדה את לשדם את כבשת הרש, השופטת דורנר לפני כמה ימים בועדת החקירה קבעה שבגרמניה מתיחסים לנצולי שואה טוב יותר, עלבון?

לא זו מהות של העם היהודי, זה מתקשר לחוסר בסולידריות עליה כתב בשביס זינגר, על המצב של החשדנות הקיימת בין האנשים בתוך הקבוצה הזו היהודית, חוסר הבטחון וחוסר היכולת לבטוח באחר, החשדנות ומצד שני השפלות, מה שפל יותר מאשר ניצול של נכים, של נצולי שואה, עד-כמה שפל  היחס בישראל של הימים האלה כלפי אנשים חלשים.

רוב הציבור לא אוהב את הדיבורים האלה, אין יכולת לקבלם, מי שמנסה הופך לחשוד, אדם לא יכול להיות חלש בחברה הציונו/ישראלית הוא יהפוך ללעג, חנוך לוין במחזות שלו כתב על השפלות, הדמויות שלו הן מכוערות ושפלות, אין מצב של סולדריות אפשרית, אפילו בעם השפל ביותר אתה נתקל באהבה כלפי הזולת והחלש, בישראל המצב הנכון הוא ליגלוג, שפלות כניעה לכיעור, לרוע.

אני כל הזמן נע במעגלים של אישי פרטי נחבא ושל כללי, ואני אולי בגלל זה הצלחתי לשרוד במצבים וירטואלים די הרבה, כי זה נוח לי, לא מפריע לי, במצב הנתון של לא להיות.

Read Full Post »

בשנים האחרונות בכמה פרקטיקות יש שימוש של אור והקרנה של דימוי על מיבנים קיימים, באדריכלות השימוש בציפוי קיר אשר בתוכו יש השתנות בהתאם לאור , או בתוכו יש תאים שמקרינים תמונות או דימויים אשר חותרים תחת הצורה הקונקרטית של המבנה.

בחלל תצוגה אמנותי ע"י הקרנה של אור , או של צורות במיבנה נתון נוצר "חלל חדש" לעיתים זו הרגשה רוחנית שעוטפת מחדש  את הקיום של המבנה, הרגשה שמתחילה ברושם של נביעה מתוך האור והשימוש בו ככלי ליצירת מהות משתנה וחדשה.

בעיתון הארץ יש כתבה על הבניינים החדשים על אדריכלות חדשה ויש אפילו מצגת להמחשת האופן בו עושים שימוש במעטפת ועיצוב שבו יש משקל מחודש להגדרת חלל , הצורות הן לא צורות בעלות עיצוב מוכר אלא נוטות למראה ביולוגי , שבור ואף לא יציב , הבניין נראה כישות חיה , לא כישות דוממת , הרעיון הוא רעיון מפליג במהפכנותו והוא נשען על התקדמות טכנולוגית, שאלה שנשאלת היא עד כמה הפונקציונליות נפגעת , עד כמה למשתמש יש הרגשת נוחות, נראה כי פה דווקא הבשורה היא שהמשתמש נשאר נאמן למיבנים הישנים שלקחו בחשבון את נוחות המשתמש .

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/996126.html

Read Full Post »

Read Full Post »