הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

בעיני רחל המשוררת היא הישראלית הראשונה מתקופתנו שמלאה עצמה בשירים מתוקים ועצובים כאלה שקל למצוא את עצמך בם והם בך, שוהים ויודעים שהם רק עצמם לעצמם.

כשהיא לעצמה ישראלית יודעת היא שהיא רק על עצמה לספר יודעת  , ולמה רק על עצמה , אולי כי זו האיכות הנרקיססטית שלנו של בני האדם הנכונים כמעט תמיד לעסוק בנו ורק בנו כל הזמן

והבלוג זו מכונה נפלאה למעט המוצלחים שנסוגים מעצמם שיש להם מטרה אונברסלית בימנו קוראים לזה אג'נדה פעם קראו לתופעה הזו אידאולוגיה , תמיד אידאולוגיה היא מסוכנת משום שהיא נשענת על הכללות.

אבל טובה האג'נדה מהסיפור הפרטי ולו מפני שבאג'נדה אין ריאליטי ואין התערטלות במופגן

 יש תופעות שראוי לעסוק בהם כמו הבלוג העוסק בהטרדות מיניות ונותן במה לנשים לספר את סיפורן מבלי שהן תחשפנה , דה עקא שלעיתים למען השורות המלאות הסיפור נכתב מתוך עצמו ואולי כלל לא קשור להטרדה מינית.

כי נדרשת הכותבת למלא את החסר בדוגמת העדר הכתובה לה והיא מעתיקה ומשעתקת לא מעצמה אלא מבנות חוסר המזל שבאמת חטפו מכה אומללה ואכזרית.

משל המרחב הפרטי מתנגש בכללי , תרבות חיזור ועוד כשלים שכל בני האדם מכירים כשהם נכשלים או כשהם קוראים על כשלונות.

ונחזור למה שרציתי לכתוב על העיסוק בעצמי בכל מיני זויות נבירה והתערטלות בפומבי תוך נסיון לתת לכל מיני מוזריות הד , מאז קפקא והמקק שלו כל אחד ואחת חושבים שהם גריגור , ואחת עוסקת בחצ'קון מלא הוד שעובר  ביופסיה על גופה , שמא לא יספיק לה מחזור נוסף .

של הבלים של התחטאות בפומבי של נבירה בפצעיה העבשים מלאי הרימה והמוזרים כמעט בדיוק בתמונת מחזור כפי שלחברה שלה יש

והמשיכה הזו למוזר על הגוף האישי והפרטי החשיפה והריאלטי של הפרונק'ל, החבילה הזו שמתמסגרת לנגד עין הקורא הצופיה בו ורק בו מבלי יכולת להסיר מבט מהמוגלה מלאת ההוד הנפרצת בקול שיקשוק נוזלי מפכה לעיני כל, כלום זהו אבדה לנו היכולת לעסוק בדברים שהם לא בבחינת סנסציה אישית משהו שחייב לגרור התערטלות במידה כזו או אחרת.

הדור שלנו המתערטל הוא חלק מההפרטה הקפטליסטית שגם את הנוגה ביותר והכמוס לנו והמלא ממתיקות החושך והנעדר כל רצון להתפקר בידי זרים הפקרנו בידי זרים, לרטוש ולבחוש במעיים הכבולים שלנו שמישהו חשף וחרץ בהם חור, דרך החור מתמלאים חדרים חשוכים באור פוצע ( וזה לא הקמרה אובסקורה שעשתה פלאים ), והאור שהוא לא אור יקר מפז ומוזהב, אלא חדירה לפרטיות, אונס אותנו להתבהם ביחד עם המביט והחודר במבטו פנימה אל תוכנו, וכאשר אנו מתבהמים יחדיו יש לנו את  המישפט שרחל אמרה ש"רק על עצמי לספר ידעתי" ואז נגלת לנו במידה מסויימת אמת חבוטה כי פצע שהסתרנו דומה לא מעט לפצע שהשכנה ממול הסתירה מאיתנו, גם הפצעים אינם אלא פצעים אונברסליים, ואז אנו נמלאים אכזבה כי ברגעי המסירה אחזה בנו התובנה כי הפצע שלנו יחיד ומיוחד הוא, ואין הוא דומה לפצעי הזולת.