אנו חיים בתקופה בה ליחצנות משקל רב, לא רק בפוליטיקה, גם באמנות, חלק מתפקידי האמן המסורתיים נלקחו ממנו , אם נניח בעבר היה האמן קובע הטעם, לא רק האמנותי אלא ה-טעם במובן התרבותי הרחב, היום כמובן בהכללה אין מצב שבו אמן צעיר יכנס לנעליו של תומרקין או רפי לביא, על ההשפעה שהייתה להם במרחב האמנותי.
האמן אפילו לא מפרש את עבודתו , לצורך "הבנת" העבודות יש אוצר ,התפקיד הזה נלקח מהאמן שנדרש לסתום את הפה ולהניח ל"מקצוענים" לעשות את העבודה הוא מסורבל וכבד פה יכולות התימלול שלו מוגבלות היכול הורבלית חשובה ממבטו הנוקב האישי המיוחד, האוצר שנעזר גם ביחצנים, למעשה קובע את הקונטקסט הראוי לאותן עבודות , האמן הוא זיקית עליו לפתח מיומנות טכנית , וגמישות לענות לביקוש שיטילו עליו מחפצני האמנות החדישים , הוא המממש של הרעיונות הגדולים של האוצרות, אין לו עמוד שידרה אמנותי או ערכי, הוא עבד פוסט מודרני .
יש גם מגמות פוליטיות/תרבותיות למשל לתנועה הפמיניסטית החשובה יש נציגות מכובדת באמנות, לפעמים כאשר אני הצופה נמצא בתערוכה "אידיאולוגית" עלי למדוד את מידת היות העבודות לכשלעצמן , או מידת היותן אילוסטרציה לתנועה שעומדת מאחור שממנפת אותן. האם אמנית פמיניסטית היא אמנית שהויזואליה היא העיקר או שרעיונות הפמיניזים חשובים יותר מהעבודות , האם יש לעבודות ערך כשלעצמן?
אמנים בשר ודם, שיש להם אמירה אינדיבדואלית נותרו בצל, אין להם ביקוש , הם כלי שאין בו חפץ , נחיצות האמן המודרני נגוזה, אמן הוא אילוסטרטור של יחצנות ואוצרות, תפקידי האוצר הם האמנות עצמה, האמן הוא בעל המלאכה , אין בו חפץ, הרי יש המוני ציירים ופסלים ובעלי מקצוע שיוכלו למלא את החלל אם נניח ינסה האמן לעמוד על שלו, הפופ ארט מגיח החוצה בתור המשך של משנתו של אנדי וורהול , הוא חשב כי האידיאל היא מכונה שיוצרת דימויים , המכונה קמה לחיים, במכונה הנוכחת נדחק האמן החוצה, כמין מצפן אנושי שמריח את הראוי כדבר חיוני וערכי החוצה אין הוא חשוב אמן אינו חשוב לקיום האמנות, האמן אינו רלבנטי לאמנות, האמנות היא מכונה של יחצנות של אוצרים, ושל "הוגי דיעות" ה-פוסט מודרנים, האישי מטריד, ארכאי , אינו מבטא את רוח התקופה, השחיתות והכסף הגדול חייבים לנטוש את האמן שיש לו מצפון בלתי תלוי, שאינו סר למשמעת קולקטיבית , ההצלחה שחוללו היחצנים מבחינה עיסקית המחירים לעבודות היוו מיבחן סף שבא במקום הטירדה בעיסוק ב-אישי , אין יותר חשיבות לאישי, הכסף הגדול שמשקיעות פירמות באמנות הם העדות על כשלנו של האמן הבודד לעמוד בתוך מקומו המסורתי כמצפן חברתי, כדבר יחודי, הצורך ביחודי נגוז, במקום היחודי יש היום חבורה, יש אגודה ואוסף של יוצרים תחת פיקוח של החברה, מי שמרים ראש ומנסה למרוד במטריקס מושלך מחוץ לביחד המחמם , יש טובים ממנו, סוף סוף נוקמת החברה באמן הבלתי נשלט, פרא האדם, שיחס לעצמו חשיבות , סוף סוף מעמידים אותו על מקומו.
חברה ללא אמנים , יכולה להתקיים , יש טכנוקרטים שעושים אמנות, הם האוצרים והיחצנים, את התודעה הרי יוצרים לא במעשים אלא בפרסומה , קיום האידיאל אינו מותנה בדבר הקונקרטי אלא בסימולרקה ובעוד הגדרות מורכבות שאין להן חפץ באמנים, האמנים סוף כל סוף תורבתו, לרובם יש תואר אקדמי "מוכר" , עליהם לנטוש את החלומות הפרועים שלהם, הם מהוים סיכון חברתי, יש בהתנהגות של האמנים משהו גחמתי, יש היום מפעלי אמנות, יוצרים תרבות לא בסטודיו, אלא באולם ענק, גם המוסיקה העממית הפופלרית נוצרת בערוץ 2 , מי שיוצר אותה זה אירגון, המננף את הזמרים מעבר לאלמוניות שלהם, בין לילה הם הופכים למריונטה "כוכבית" מאחוריהם מכונה שכותבת להם שירים בטעם "אישי" אפילו לאישי היחודאי יש פתרון, יש אנשים שמתמחים ביצור של אמירות אישיות לכולם, לכל מי שירצה להיות "אישי" יש מכונה שמיצרת את ה-"אישי".
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
