בדיון על אמנות סינית חייבת להיות התייחסות לתופעה, כתופעה האם היא אמנותית, או שמדובר בתופעה שאינה קשורה לאמנות, אלא למוצר, היינו מוצר שהוא פסאודו אמנותי שהופך לחם ולמבוקש בגלל צרכי המסחר של האמנות המערבית המדשדשת , האמנות הסינית המבוקשת הפכה מספר אמנים למיליונרים לכאלה שיוצרים בסטודיו ענק דימויים בגדלים שמזכירים רק אמנים אמריקאים, מדובר בתעשיה או במלאכה, שפרצה את גבולות המסחר, האם מדובר באמנות אמיתית , כזו שמיצגת את הדילמות בחברה הסינית ותוכל להמשיך ולהתמודד עם השינויים בחברה הסינית העכשוויים.
Zhang Huan Studio
אמנים סיניים פתחו סטודיו בהם הם מעסיקים עשרות אסיסטנטים כדי למלא אחרי הדרישה, נוצר מעמד חדש בקרב סטודנטיות לאמנות, שמבקשות להיות אסיסטנטיות לאמנים, אמנים הפכו תוך כמה שנים למיליונרים, הם גרים במלונות חמישה כוכבים, נוסעים במכוניות פאר ומוקפים בנערות זוהרות, לפני שנת 1996 לא היתה ביאנלה אחת בסין, מאז היו עשרות ביאנלות בסין, לפני כמה שנים בסין היו עשרות גלריות, היום מדובר במאות גלריות.
Zhang Xiaogang
במערב אנחנו מכירים אמני על כמו דמיאן הרסט, מתיו בראני וגם ג'ף קונוס שמיצגים תופעה דומה של ארט קאפיטליזם, היינו הם לא מבצעים את בפועל את העבודות שלהם, יש להם פועלי אמנות שיכולים להיות ציירים או פסלים , או אמני וידאו ואו סתם סטודנטים לאמנות שרעבים ללחם , והם אלו שיוצרים למעשה את האמנות , כמובן שהרעיונות והפיקוח נעשים בידי ה"מאסטרים" זו בעיקרה תופעה קאפטליסטית שמיצגת התפתחות בתוך האמנות ומעמד של כוכבות לאמנים מעטים שגם יודעים להשיג מחירי על לעבודות האמנות שלהם.
האם המציאות שהם מיצגים היא המציאות הסינית, האם זו התוצאה של המציאות הסינית, האם חיי מותרות ומכירות של עבודות במיליונים מיצגת משהו אותנטי אשר יכול להחזיק מעמד, האם הזמן הסיני המתרחש והשינוי של המעצמה הסינית הקורמת עור וגידים אינה בעצם מניפולציה מערבית, מניפולציה של סוחרי אמנות מהמערב, אולי בשיתוף כמה מבקרי אמנות אינטרסנטיים?
חלק מהמהלך של עידוד האמנות נעשה בעידוד ממשלתי, אולם המהלך יצא מיכולת השליטה הממשלתית אפילו ונראה כי הוא נחפץ לא בידי קבוצות אמנים אוונגרדיות אלא בידי קבוצות שמישמות סוג של קאפטליזם אמנותי, מאתרות "כוכבים" ומפיצות ומשווקות את המוצגים והופכות את האמנים לכוכבי פופ , למעשה.
בבייג'נג במהלך כל שבוע יש כ-50 תערוכות של אמנות בבייג'ינג יש כחמש מקומות מרכזיים להצגת אמנות יש מאות גלריות, הבום הוא משהו שאינו זכור מאיזשהו מקום דומה, אולי הבום האמריקאי שלאחר מלחמת העולם השניה מזכיר במידת מה את הבום הסיני הנוכחי, זו בעיה אבל גם בשורה, הבעיה העיא איפה פה הפנינינים, מה מתוך כל ההמולה הזו הם הדברים שישארו, שיזכרו באמת כחלקים שישמרו בתודעה של כל האמנות האנושית ומה יוכר בדיעבד כמשהוא שגלש על הגל הנוכחי של הבום המתנפץ ברגעים אלו של אמנות סינית.
מאמר של מבקר אמנות סיני שכותב על הבום הסיני-Zhu Qi
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
כתיבת תגובה