הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לאימי היו שלושה ילדים קטנים, והיא הייתה זקוקה לעזרה, ככה גדלתי על ברכי סמירה. (כתבתי על זה כבר)

ואהבתי אותה כי היא לימדה אותי שירים מצחיקים, ואז היא נעלמה, רצו שהיא תתחתן עם בעל זקן והיא ברחה ללבנון.

אבי לקח אותי לביתה, כי כנראה בכיתי לו שאני רוצה את סמירה, והיא לא חזרה. זו תמונה שאני זוכר, הוא נושא אותי על ידייו ומראה לי את הבית בו היא גרה, אבל אומר שהיא כבר לא שם.

זה סיפור אמיתי, הסבא הדתי שלי כשעלה לארץ והשתקע בחיפה, חי עם ערבים, הוא חלק איתם דירה קטנה, כלומר הם הזמינו אותו ואת משפחתו לחיות ביחד, אבי דיבר ערבית, לא ממש טוב, אבל דיבר, ונסע לדמשק, ברכבת.

ואנחנו איפה אנחנו?

מקבלים מכתבים מרבניות ורבנים, חיים באיזורי שנאה, הארץ מלאה בשנאה, כאילו זה חייב להיות ככה, מעבר לאידיאולוגיה היו פה פעם אנשים שהיו מסוגלים לחיות אחד עם השני, זו בטח לא הייתה אידיליה, אבל עובדה שהם הנחילו לי ולאחי השקפת עולם הומניסטית, והם לא כיוונו לכך, אולי כיוונו שנהיה בני אדם, מענטש, לא הרבה מעבר לזה.

יש גם היום בניגוד למכתב אנשים שחיים ביחד שחצו את מחסום השנאה והתחברו, אהבה לא מחולקת בדם, היא אהבה של אנשים ובני אדם.