כאילו הן מראש במצב של ויתור, יהיה מה שיהיה, כאילו התוצאה לא ידועה מראש, ברם היא לא חשובה מראש, היא מתקבלת באי-איכפתיות תהיה מה שתהיה התוצאה ומישהו הריי היה אמור לדבר על התיקווה שמשהו יתרחש שתהיה תפנית.
אין צד אחד שמצליח לעורר מהומה של בחירות עם איכפתיות, אזרח בדרך כלל רוצה להרגיש את הבחירות, גם הרציונלי רוצה להאמין שהבחירה שלו נובעת מאיזשהי החלטה קוהרנטית, הבחירות הללו מסתמנות כויתור מוחלט על מהות.
דווקא כשנראה היה שמהות שהיא אולי העקבות של המחאה החברתית של הקיץ ואולי עוד כמה נושאים, יוצרים איזשהי התרחשות מהותית, נוצרה הרגשה של חוסר איכפתיות, וההרגשה הזו אינה רק בגלל הסובייקט, היא כאילו עייפות מהגימיק, מהספין.
ועל איזה ברירות מדובר, על עיתונאים שאין להם עיסוק מועיל אחר מלבד ניסיון לכבוש את המציאות, כאילו הכתיבה שלהם מצדיקה אשראי שהוא מעבר למילה הכתובה, וכך הכל הופך למוגזם וחסר כל ערך, כי זו לא המסקנה הנכונה של המחאה, לא הייה ולו לרגע בזמן האמת של המחאה מצב שמישהו האמין שעיתונאים יהפכו למשיחי שקר.
ולכן מכיוון שזה המצב אין טעם לראשונה מבחינתי לבחור, כאילו מרוב מלל מיותר וחוסר אטרקציות במובן רלוונטי העניין שלי בבחירות תם עוד לפני שהבחירות החלו.
מוזר מי שהשתתף במחאה היה בטוח שמשהו טוב קורה, שהמחאה תניב איכפתיות, רצון לשינוי, אבל מי בכלל חלם שהתשובה של המחאה זה איזה עיתונאי מנופח אגו עם ג'ל שאחריו משתרכים עשרות עיתונאים ועיתונאיות, מה להם ולמחאה, נכון הם מדווחים, ולא רע כלל שאיזה עיתונאי נכנס למערכת, אחד, נו טוב, שניים, שלושה אפילו, אבל כזו אינפלציה?
אז הגימיק הזה הוא הוא הלוז של הבחירות, כל מיני אוחזי עט, או לפטופ, הם כאילו העניין, באמת, כבר לא נשאר עם מי לכעוס אפילו, מה לעשות, לא כל מי שמדווח על מנהיגים הוא מנהיג, לבחירות הולכים לבחור הנהגה, מנהיגות, לא עיתונאים, יכול להיות שמנהיג יהיה עיתונאי, אבל הבחירות בכל העיתונאים כמעט כהנהגה קולקטיבית אינם בחירה אמתית במנהיגות, סידור עבודה לעיתונאים שחבל האבטלה מעל ראשם מתנדנד זו לא בחירה במנהיגים, זו לא הייתה הציפיה של המחאה, לחזור לערכי אמת, לפתרון אמיתי שאליו כולם שואפים, אבל כנראה שזו הסיבה שלא אבחר בפעם הראשונה בחיי.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
