הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

אם בשנות הקונצפט של המאה הקודמת בשנות השישים, בשיא, הייתה הגזמה ורדיקלזציה של המסר ועליונות הקונצפט על פני כל דבר אחר, הנה היום במיוחד בציור האנטי-תיזה חוגגת, ציור אנכרוניסטי "כמו" המאסטרים של פעם, כאילו לא עבר זמן מאז, והחזרה הזו בזמן אחורה, שאינה מנומקת, היא רק באה ליצג את הקהל המסורתי המאמין שהשתלט על השיח לא רק בפוליטיקה, אלא חודר עמוק לאמנות. ודורש תוצרת של פעם, "ממש ציור".

אנשים אומרים סוף סוף ציירים שיודעים לצייר,אבל הציור עצמו משמים, אחרי קריאות ההתפעלות מהטכניקה והמיומנות הנוכחת בא פיהוק ושינה מקפיאה, כל חוית החושים המטלטלת האפשרית שציור טוב יכול להפעיל ועד לחויה רוחנית אסתטית שעליה אפשר רק לפנטז לא נןכחת בציור היום, ומשתלטת הרגשת קיפאון כמעט אלימה.

הציור הוא חויה רוחנית אסתטית ועוד שלל רגשות וספקטרום נרחב שציור מעביר ומפעיל, ציור הוא לא טכניקה כזו או אחרת בלבד, ההקצנה כיום והדרישה לציור "של פעם" היא בעצם עדות עצובה על המצב והיצוג של רוח הזמן שמרנית הקופאת והמקפיאה.

אולי באמת הציור מת, הנקרופיליה החוגגת היום היא לא חויה אסתטית באמת, היא משהו אחר.