כל פעם שמתרחש אסון, כמו חטיפת הנערים ורציחתם, מעשה מתועב בפני עצמו, מיד יש תגובה, למשל רצח הנער הערבי, בהנחה שמדובר במעשה רצח לאומני, אבל כל הסימנים מעידים שבכך מדובר.
ואז גם יש תגובה מלאת תוכחה של אלה שמעולם לא שנאו איש, אלא רק השפיעו אהבה בלי חשבון על סביבתם. מרוב אהבה לא ראו את מוחמד. אז ממה נתחיל? מהשנאה, מהביטויים הנמוכים שלה, מהרצון להגיב למשהו שמשתק אותך וגורם לך להגיב מהבטן באותו רגע. וראוי לזכור אף שביבי מנהל את ההצגה כעת, ונמנע מלקחת צעדים לעבר השלום הוא אחד מראשי הממשלה החסכניים בדם לא רק שלנו, אלא גם של הפלסטינים. ראוי להבין שלא תמיד יש קשר בין ההתלהמות והמילים, לבין המעשים.
פעם ידעו לשנוא כאן.
פעם הפלמ"ח ידע לשנוא, ידע לרצוח שבויים כפותים לפי סיפור שספרה נתיבה, והיה גם איש בכיר במערכת הביטחון שנשלח לסרס ערבים ועל זה כתב המשורר הדגול חיים חפר חברו של הפדופיל דן בן אמוץ עוד לוחם מהולל מהפלמ"ח שיר שמלא באהבת חינם, אגב את השיר הזה נשים חסודות מהקיבוץ שרו בליווי מנדולינה.
<!—->
| מילים: לא ידוע תרגום/נוסח עברי: חיים חפר (פיינר) לחן: לא ידוע שנת כתיבה: ינואר 1944 יוֹם הַדִּין גָּדוֹל…
סָרָגוֹסָה סָרָגוֹסָה יַא מוּחַמָּד אָה…הַמַּתְבֵּן שֶׁל מִזְרָע עוֹלֶה בָּאֵשׁ!יוֹם הַדִּין גָּדוֹל… <!–
–> <!– –>
<!– –>
|
 |
|
פרטים נוספים
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
