אז אין.
לא ממש יכול לחלץ איזשהו דבר מעל לצפוי, אולי צפוי מידי. אז זה מייתר את מה שאין לומר, ולכן בשיכוע גמור איני אומר דבר.
רק מה, הייתה לפני כמה ימים פגישה בה הסתבר לי כשהייתה מלחמת לבנון השנייה, משום מה לא זכיתי לקבל אז פיצוי, ותוך כדי שאני חושב על זה אני חושב עד להיכן המדינה הזו הפטריוטית מסוגלת להפנות כתף קפואה כלפי עצמאים קטנים ובוחרת באופציה של סירוב להכריז מלחמה, כך היא פוגעת באלפי עצמאים קטנים שאין להם דמי אבטלה ובמלחמות לא סופרים אותם – ואז כשהם יפלו, הפקיד בביטוח לאומי יסביר למה אין להם זכות לדמי אבטלה- מעגל שלם של רשעות מימסדית כי הרי אין להם נזק ממשי, הלא כך?
אז הנה מצאתי משהו לומר, אני הייתי שם, במחול המייאש הזה בו נכפת עליך מלחמה שלא רצית, ושלא ביקשת, ולא רק שלא ביקשת מלחמה, אלה שהביאו עליך את המלחמה, לא מוכנים לפצות אותך, כי זה מותר להם, ואיש לא חושד בפקיד שמונע פיצוי מעצמאי קטן, שהוא אדם רע, הרי ברור שיש לו שיקולים. אפילו חשובים לאין שיעור.
ואז בעצם אתה נכנס למעגל הזה שבו באמת כבר אין טעם לדבר. ו…כן.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
