הפוסט הזה אינו מהלך לחקר היסטוריה, אלא אנקדוטה.
לאחרונה או לא רק לאחרונה יש ציבור בעיקר מהדתיים לאומיים שטוענים לצורך או לכמיהה לבית מקדש והקמתו. ללא קשר לקונפליקט שמבעיר אש בירושלים וכנגד המוסלמים בכל העולם. נשאל השאלה מהו בית מקדש? יש כמובן תשובות מאוד מעניינות בית תפילה, סגידה, משכן וכו אם מישהוא חשב שהיהדות התגברה על אלמנטים חשוכים כמו זבח או ניהול של תעשייה של הקרבת קורבנות על מנת לרצות איזה אל.
להבנתי בית מקדש המדובר הוא סוג של "סטקייה של אלוהים" נדבך די עקרוני מפעולת בית המקדש זה, היא מלאכת הקרבת הקרבנות, הזבח, וגו.
מדוע אלוהים רוצה או זקוק לפגרי חיות זו שאלה בפני עצמה, ברם זה רק מסמן או מראה את יסוד הזוועה שרוקמים עבורנו אנשים דתיים לאומים כדי להבין במה מדובר נטלתי טקסט המתאר חלק מהעבודה הזו שאליה הם כה משתוקקים וכמובן אני מביא אותה כפי שהיא מויקי:
תהליך ההקרבה והאכילה
קורבן השלמים מתייחד בכך שהוא בא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקורבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל)[12]. היוצאים מכלל זה הם שלמי נזיר, שאינם יכולים לבוא אלא איל זכר, וזבחי שלמי ציבור, שאינם יכולים לבוא אלא כבשים זכרים.
הקרבת השלמים כוללת כמה שלבים[13], שרובם אינם מיוחדים לו[14]:
1. סמיכה – הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה. בקורבנות הבאים לכפר על חטא מסוים, המקריב מתוודה על חטאו בזמן הסמיכה; אולם בשלמים, שאינם באים על חטא, אין מקום לוידוי. עם זאת, לדעת הרמב"ם[15], המקריב שלמים אומר "דברי שבח" בזמן הסמיכה.
2. שחיטה – שחיטת השלמים נעשית בכל מקום בעזרה, כדין "קדשים קלים". שחיטת זבחי שלמי ציבור – נעשית דווקא בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים – אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום – מערבית.
7. תנופה – התנופה היא פעולה ייחודית לקורבן השלמים (מלבד בשלמים, היא נוהגת רק באשם מצורע). הכהן נוטל את חלקי הקורבן הקרבים על גבי המזבח (ה"אימורים"), ואת חלקי הקורבן הניתנים לכהן (חזה ושוק; באיל נזיר גם "זרוע בשלה" ושני לחמים, אחד מכל סוג; בקורבן תודה גם ארבעה לחמים, אחד מכל סוג) מניח אותם על ידי הבעלים, מניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה ולמטה, ולארבעה צדדים. ב"זבחי שלמי ציבור" נעשות שתי תנופות: האחת, כשהכבשים חיים – כהן מניף את שני הכבשים החיים ביחד עם שתי הלחם; והשנייה, לאחר השחיטה – הכהן מניף את החזה, השוק והאימורים עם שתי הלחם.
8. הקטרת אימורים – כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד), מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
9. נסכים – יחד עם קורבן השלמים מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים – מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויים במין הבהמה הקרבה כשלמים.[16]
10. אכילת הבשר – בשר השלמים נאכל על ידי הבעלים, מלבד החזה ושוק הימין שהם נאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. באיל נזיר הכהן מקבל גם "זרוע בשלה" ושני לחמים. בקורבן תודה הכהן מקבל גם ארבעה לחמים. שלמים נאכלים ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו, וביום שלמחרת ההקרבה, עד שקיעת החמה. קורבן התודה ואיל הנזיר נאכלים רק במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו. אכילת השלמים, כולל החלקים הניתנים לכהנים, נעשית בכל ירושלים. זבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי כהנים זכרים בלבד, בעזרה של בית המקדש, ביום ההקרבה ובלילה שלמחרתו. ס.צ
עד כאן מויקי, ברור שעל סמך הנקרא הזה שעליו אין ויתור ( זה לא שהם מוותרים על הנדבך החשוב הזה בעיניהם המשיחיות), זה לא שהחברים הדתיים לאומיים רוצים להקים בית לתפילה רוחני, להתבוננות ולהבנה של האמונה היהודית, פה מדובר במלאכה שעושה העברת מנהגים שכל אחד רשאי להגדירם מלפני אלפי שנים לימנו אלה, חלק אפילו משחזרים את בגדי הכהנים, ויתר כלי הקודש מלפני אלפי שנים.
אני עושה כאן קפיצה לחלק השפוי והחילוני לכאורה; רצוי שנבין כי היו כאן אנשים שאפשרו מצב בו קומץ הזוי מאיים על החיים שלנו באשר יש לכאורה מוטיב ראציונלי בחיינו, עוד לפני כיבוש ירושלים של 67, נעשה כאן ע"י בן גוריון חיבור של דת ומדינה, ויתור על שירות צבאי לחרדים, וקשירת קשר עם חוגים דתיים לאומיים. תקצר היריעה, חלק גדול מהתפיסה הזו של תקומה של העם היהודי האומלל לא נשאר רק כפתרון מעשי לבעיית היהודים אלא הפך לעניין דתי ולאומי וכמובן גאולי – זאת מבלי הבנה של הסכנה, הצד הזה הוסתר ע"י אנשי מפלגת העבודה, הצד המשיחי באישיותו של בן גוריון די מוסתר מכולנו הרי מדובר באבי האומה, אנחנו יודעים שהיה נאום "מוזר" בשנת 56 בעת מבצע קדש – שגם הוא מוסתר, או המלחמה המאורגנת של בן גוריון בצוותא עם צרפת ואנגליה לכיבוש סיני. כל הצד הזה נגלה באופן חלקי בראיון הזה שידוע בעיקר לחוגי ימין שמוצאים בו הצדקה לשאיפות לא רק בירושלים אלא גם למעבר, או למעבר למנהגים מלפני אלפי שנה.
איך כל זה מתרחש, איך הסכנה הזו מערימה על המציאות, זו הבעיה. או האתגר במיוחד כשהרעיון להקמת בית המקדש הקורם גידים ומעשיים חולניים עלול להביא חורבן בית שלישי. העברת מנהגים מלפני אלפי שנים לימים אלה אינו רק חולני הוא מעשה פונדמטליסטי מסוכן שיכול להביא אסון על כולנו.
זו הצצה לבן גוריון המשיחי או האיש שאפשר יצירת המציאות המשיחית.
לא כל הדברים בראיון הזה הם בעלי מוטיב משיחי דתי אולם זה נמצא שם ורועם, ומסביר איך איש בעל רקע שמאלני, קומוניסטי, הופך לאדם משיחי ופועל בהתאם, מנהיג שמאבד את אחיזת ההיגיון הריאלי ומתחבר לאלפי שנות היסטוריה ולקידום הסכנה של הקמת בית מקדש.
***
מיחסים לגולדה מאיר את האמירה שאין עם פלסטיני, מי שרוצה להבין ממי הגברת למדה את התורה יוכל לזהות בסרטון הזה את ההוגה שעומד מאחוריה.
***
לא רק זאת ואף זאת: במאמר עצמו ניסה בן-גוריון להתחקות אחר התמורות והשינויים שחלו בשני מושגים – סוציאליזם וציונות. הוא פתח בהצהרה חותכת של מתן גט-כריתות לעולם רוחני שלם, ציוני וסוציאליסטי כאחד: "דורנו כמעט שאין לו מה ללמוד מהסוציאליזם והקלאסיקאים הסוציאליסטים של המאה ה-19, וגם לא ממוריה הראשונים של הציונות שלפני מאה, שישים או חמישים שנה".
הגם שפתח בסוציאליזם, הנה את עיקר דבריו ייחד לציונות. מסקנתו של בן-גוריון היתה, שהדור הצעיר הגדל בארץ אינו עוסק ברעיון הציוני אלא בהגשמתו בפועל. לאור מציאות זו יש לחנך את הדור הצעיר "לא בשמות ובמונחים שצמחו וקמלו, אלא בערכים חיים, היונקים ממקור עתיק לא-אכזב וצמודים למציאות החיה והמשתנה". שורשיהם של אלה טמונים בספר-הספרים, שבו מסופר על האבות, יציאת מצרים, מלחמות יהושע בן-נון, חיי שאול, דוד ושלמה, ש"הם יותר קרובים ומאלפים ומלאים לשד חיוני בשביל הדור הנולד, הגדל בארץ, מאשר כל הנאומים והוויכוחים בקונגרסים של באזל".
http://www.haaretz.co.il/literature/1.972523
עוד בטרם הקמת המדינה גובש מושג המשיחיות הבן-גוריוני, וכלל בתוכו כמה מרכיבים: אמונה בכוחו האפקטיווי של החלום המשיחי להחזיר את העם היהודי להיסטוריה; הכרה בחשיבות המסורת התרבותית וההמשכיות ההיסטורית; התניה של הגשמת האידיאה המשיחית רק בקרקע המולדת, ועם זאת עמידה על הקשר ההכרחי בין החזון הלאומי הייחודי לגאולה המשיחית האוניוורסלית; והעיקר – התודעה שהחזון המשיחי הוא היעד המרכזי של ההיסטוריה היהודית.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
