ב־2016 נפגשתי עם הלוי לסדרת שיחות מרתקת בנושאים שונים. שוחחנו שעות ארוכות. בסוף החלטתי פשוט לשאול אותו, אולי סוף־סוף הוא יפזר את הערפל מעל תעלומת המסמכים הסודיים שהגיעו לטיים. תגיד, שאלתי, איך החומר הזה הגיע אליכם?
בתחילה הלוי רק חייך. "מה הסיפור פה?" שאל כאילו בתמימות.
הסיפור הוא שאֵלֶה המסמכים הכי רגישים שיש, עניתי. מאות רבות שלהם, של המוסד ומערכת הביטחון, שאתה מצליח להשיג ולהביא לבית המשפט בניו־יורק, בעת שאתה מסומן בישראל כבוגד ומצורע. זה קצת לא מסתדר.
לקח קצת זמן, אבל בסוף הלוי גילה לי מהיכן קיבל את המסמכים, או לפחות את רובם. אבל היה לו תנאי אחד: אתה לא מפרסם את זה, עד שאסכים לך. כששמעתי את הסיפור שלו, הבנתי למה העניין כל כך רגיש.
מדי פעם התקשרתי אל הלוי לשאול אם כבר אפשר לפרסם איך הגיעו המסמכים אליו. בכל פעם ענה שלא, שזה עדיין לא הזמן.
עד השבוע. "בסדר", הוא אישר. "תפרסם".
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
כתיבת תגובה