במשך שנים הייתי טס לחו"ל לכנסים בעיקר, לארה"ב ולגרמניה.
היינו נפגשים אנשים מישראל, הולכים, כל אחד לענייניו ואז בלילות יוצאים לטייל ולבלות.
היו לי כמה מכרים שרק בחו"ל היינו נפגשים, וזה היה משעשע. בארץ לא ממש נפגשנו למעט כנסים. אבל משנפגשנו בלי לדעת שמות היינו שמחים לראות אחד את השני. הכרנו לפי שמות החברות בהן עבדנו.
נסיעה אחת אשר נסעתי, ללא חשק גדול לארה"ב. אולם לא רציתי להפסיד כי היה מדובר בכרטיס טיסה חינם. טסתי לארה"ב ללוס אנג'לס. היה כנס, ואני לנתי באורנג' קאונטי לא רחוק מדיסנילנד היה שם גם רודיאו וראיתי לראשונה בחיי רודיאו. קניתי אפילו כובע בוקרים שחור. באותה נסיעה נפגשתי בכנס עם אחד מהמכרים. במהלך שיחה על כל מיני דברים, הוא התעטש כשהוא מולי, כנראה עפו עלי כל מיני נגיפים סמויים מהעין. עוד באותו לילה הרגשתי רע, במשך ימים התהלכתי בידיעה שאני חולה הרגשתי חולשה אבל משכתי, הייתי חייב לחזור לארץ תוך ימים. אני זוכר שאכלתי ארוחה טעימה בשדה התעופה, הצטיידתי בטישו וכדורים להורדת חום, ועליתי לטיסה.
כשהגעתי לארץ, מנוזל, רועד, וגופי כמו שאומרים סחרחר עלי, הלכתי לרופאה שקבעה מיד יש לך דלקת ריאות. אז עוד עישנתי. גם מזה נגמלתי כעבור כמה שנים.
עכשיו כשאני מהרהר ברוח של ימי הקורונה, ברור לי שהולך להיות עולם אחר לגמרי, קשה לי להאמין שיתנו לנוסע לעלות כשהוא חולה למטוס. בכל המודעות להידבקות העכשווית, כל מה שקורה בין אנשים, שנפגשים במקומות הומים, ללא מודעות. העולם הולך ומשתנה בלי שנבין עד כמה הוא הולך להיות שונה מהעולם שעד לפני כמה שנים אפילו חודשים חיינו בו.
האם הוא באמת יחזור להיות מה שהיה לפני?
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
