בארט נט בחרו להביא רשימה של פסלים מנותצים, עלתה אף סטטיסטיקה שמנתחת איזו דמות היסטורית זכתה להיות הכי מנותצת (הגנרל לי). אתר תרבותי עד כדי כך מפוחד מהטרור השמאלני שהוא "שוכח" את התפקיד ההיסטורי שלו לשמר את ההיסטוריה והתרבות, גם משהיא מבוקרת, אתר אמנות לא אמור לתמוך בוונדליזם אפילו אם זה בדיעבד אלה דווקא לצאת נגד המגמה הזו, וסטטיסטיקה של הרס וונדליסטי היא רק קדימון לשרפת ספרים.
המשורר היהודי היינריך היינה כתב בעקבות שריפת הספרים שקדמה למשטר הנאצי, וע"י המשטר הנאצי את הדברים האלה:
"Das war ein Vorspiel nur. Dort wo man Bücher verbrennt, verbrennt man am Ende auch Menschen
"הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם."
האם אנחנו בפתחה של תקופה כזו אפלה רק ימים יגידו, אבל הסימנים כבר ניכרים.
הנה דיווח בטוויטר על שרפת בית משפט בפורטלנד, ע"י אנטיפה ארגון שמאל.
This is the aftermath of more than 30 days of antifa rioting in Portland. There are no signs it is slowing. Last night they targeted the federal courthouse, smashing windows & setting fire. The area is trashed w/debris from glass bottles & fireworks used as weapons against police pic.twitter.com/UYGe3DgbVd
לא בהכרח כל אדם שפועל כחלק מהעדר הפרוגרסיבי מודע לשורשיה, הוא יכול להיות מי שהפנים את דרכה, מסיבות רבות אפשריות. מהי המהפכה הפרוגרסיבית?
הספר שכתב סול אלינסקי "כללים לרדיקלים" מונה 13 כללים עיקריים:
כוח הוא לא רק מה שיש לך, אלא מה שהאויב חושב שיש לך: כוח נגזר משני מקורות עיקריים – כסף ואנשים. חסרי האמצעים נאלצים לבנות הכוח שלהם מבשר ודם.
אף פעם אל תחרוג מתחום המומחיות של האנשים שלך: זה יוצר בלבול ופחד ומוביל לנסיגה. תחושת ביטחון מחזקת את עמוד השדרה; זה נכון לגבי כל אדם.
במידת האפשר, חרוג מגבולות המומחיות של האויב: חפש דרכים להעצים חוסר ביטחון, חרדה ואי-ודאות.
אלץ את האויב לעמוד בספר הכללים של עצמו: אם, לדוגמה, הכלל הוא שכל מכתב יקבל מענה, שלח 30,000 מכתבים. אתה יכול להרוג אותם עם זה, כי אף אחד לא יכול לציית לכל החוקים של עצמו.
הלעג הוא הנשק האימתני ביותר של האדם: אין נגדו הגנה. זה אי-רציונלי, זה מרתיח. זה גם פועל כנקודת לחץ המאלצת את האויב להציע ויתורים.
טקטיקה טובה היא כזו שאנשיך נהנים ממנה: הם ימשיכו לעשות את זה בלי שתצטרך לדרבן אותם, והם אף יחזרו מיוזמתם כדי לעשות את זה שוב. הם עושים את מה שבא להם בטבעיות; הם אפילו יציעו לך רעיונות יותר טובים.
טקטיקה שנמשכת זמן רב מדי הופכת לנטל: אל תהיה חדשות ישנות.
המשך להפעיל לחץ, אל תרפה: נסה כל העת דברים חדשים כדי שמתנגדיך לא יצליחו לשוב לנקודת שיווי המשקל שלהם. בזמן שמתנגדיך עוד לומדים איך להתמודד עם הטקטיקה הראשונה, הכה אותם מהאגף עם משהו חדש.
האיום בדרך כלל יותר מבעית מהדבר עצמו: הדמיון והאגו יכולים לדַמות בחלומותיהם הרבה יותר תוצאות מכל מה שפעיל יכול ליזום.
התנאי העיקרי עבור טקטיקה הוא פיתוחם של מבצעים שישמרו את הלחץ על היריב: הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא שיגרום לאותן תגובות של היריב שהן חיוניות להצלחת הקרב.
אם תדחף מסר שלילי מספיק חזק, הוא יבקיע ויהפוך לחיובי: אלימות מהצד השני יכולה לגרום לדעת הקהל לנטות לכיוונך, כי הציבור אוהד את מי שנמצא בעמדת נחיתות.
המחיר של תקיפה מוצלחת הוא חלופה בונה: לעולם אל תיתן לאויב להרוויח נקודות כי נתפסת ללא חלופה.
בחר את המטרה למתקפה שלך, הקפא אותה, הפוך אותה לאישית וקטב אותה: חתוך את רשת התמיכה ובודד את המטרה מכל אהדה. רדוף אנשים ולא מוסדות. אנשים חשים כאב מהר יותר ממוסדות.
כל אדם בוודאי יזהה חלק מהסעיפים, או שיזהה חלק מהאנשים שהכיר שהפעילו טקטיקה כזו או באופן חלקי מול יריבים.
בימין השמרני הצליח גלן בק מהימין השמרני האמריקאי לייצר מודעה ויזואלית המתארת את המקורות של המהפכה הפרוגרסיבית. הייתי שם סימני שאלה באופן חלקי בהיותי חלק מהמהפכה בעברי, האם הכל קונספירטיבי? אני לא חושב, לדעתי הרוב הם אנשים תמימים, אני הייתי כזה, שהאמינו בעולם מונחים שבדיעבד הסתבר להיות הרבה יותר מורכב משחור או לבן, או טענה צודקת או לא, כזו או אחרת. הייתי ונשארתי ספקן – אבל המטרה להיות צודק חברתית מסוכנת לפעמים ומביאה לתוצאות הפוכות. יש לדברים של בק לא רק השפעה בימין אלא חלקם אכן כך נראה מתארים את מציאות ברמה אולי חלקית.
"אלינסקי לא הספיק לראות את מלוא מורשתו ואת הפרות האחרים של עמלו. אך רגע לפני מותו ב-1972 הוא העביר את הידע שלו לספרו "כללים לרדיקלים", בו דחק ברדיקלים לשתף פעולה עם כל אחד בכדי לקדם את מטרתם. למעשה, היה זה טקסט יסוד של התנגדות לקיומה של ארצות הברית במתכונתה הנוכחית. הספר אף הוקדש, ככל הנראה בצורה סרקסטית, ללוציפר השטן, "הרדיקלי הראשון" כפי שכינה אותו, ש"מרד בממסד ועשה זאת בצורה יעילה עד שלפחות זכה בממלכתו שלו".
ניתן אולי להבין בקלות את הקדשתו של אלינסקי את "הכללים לרדיקלים" ללוציפר באופן הבא: כאלוף החוסר מוסריות ונטישת האתיקה, אותם ראה כלא יותר מאשר אבזרים המקיימים את הסטטוס קוו, לוציפר הוא המודל המושלם של המשמיד. העובדה שההנהגות הפוליטית של מדינות מערביות רבות אימצו את מערך הטקטיקות האמוראלי הזה לטובת רווח פוליטי צריכה להדאיג את כולנו. אלינסקי מייצג מוסר הפוך או את נטישתו המוחלטת לטובת פרגמטיזם קר."
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
