https://w.ynet.co.il/yediot/7-days/time-of-darkness
תחקיר
השעות הראשונות של השבת השחורה
בבוקר 7 באוקטובר נרשמו כמה מפרקי הגבורה וההקרבה המרשימים בתולדות המדינה, אבל גם סדרה ארוכה של כשלים ותקלות בצבא ❚ 7 ימים חושף: דקה אחרי דקה – כך נראה הכאוס ביום שבו הכל השתנה
| 12.1.2024
בלילה
של 7 באוקטובר, כשבחמאס כבר עסקו בהכנות סופיות לקראת המתקפה שתוכננה לבוקר, ניהלו בכירים בשב"כ ובצה"ל כמה שיחות ועידה. הסיבה העיקרית לשיחות האלו הייתה שהחל מזמן קצר אחרי חצות, בקהילת המודיעין הישראלית נקלטו כמה אינדיקציות משמעותיות. הסימנים הללו התווספו לעוד כמה אינדיקציות שהחלו להבהב בימים ובשבועות שלפני.
הבעיה עם הסימנים הללו היא שאף אחד מהם איננו התרעה ברורה למלחמה: כמו שהם מתאימים ליציאה לקרב, הם גם יכולים להעיד על אימונים המדמים יציאה לקרב. חלק מהסימנים הללו כבר נאספו בעבר, ואכן הובילו לתרגילים.
אבל ההצטברות של כל אלו יחד עוררה בצמרת הביטחונית דאגה מסוימת, וראשי הצבא והשב"כ התקשרו זה לזה להתייעץ. ראש השב"כ רונן בר הגיע בעצמו למטה השירות, ואלוף פיקוד הדרום נטש נופש סוף שבוע והחל לנהוג דרומה. בסביבות שלוש־ארבע לפנות בוקר, בר הורה לצוות טקילה – כוח התערבות מיוחד של לוחמי שב"כ וימ"מ – לצאת דרומה. זה צעד חריג מאוד, אבל כזה שנועד לתרחיש של חדירת כמה חוליות בודדות של מחבלים דרך נקודת פריצה אחת או שתיים, במטרה לרצוח או לחטוף אזרחים וחיילים.
אלא שלמרות הדאגות, קבע גורם מודיעיני בכיר בשעה 3:10 כי, "עודנו סבורים שפניו של סינוואר אינן להסלמה", כלומר שככל הנראה מדובר בעוד אימון של חמאס.
הסימנים הללו הדאיגו גם את מפקד אוגדת עזה, היחידה הצבאית הממונה על הגנת קו החזית של גבול ישראל והרצועה, תא"ל אבי רוזנפלד, שהיה מפקד תורן באוגדה באותו סוף שבוע. הוא החליט להזעיק את המפקדים הבכירים שלו, כולל מפקדי שתי החטיבות האזוריות – הצפונית והדרומית – הקמ"ן האוגדתי, קצין ההנדסה האוגדתי ועוד. כשהגיעו למפקדה שלהם בבסיס רעים, הם החלו לבצע כמה צעדים כדי להגביר את הכוננות בגבול.
לפי גרסת כמה גורמים בכירים בפיקוד הדרום, מפקד האוגדה וקציניו תיכננו לנקוט צעדים נוספים כדי להגביר את הכוננות בבסיסי ובמוצבי האוגדה הפרוסים לאורך הגבול, ובסמוך ליישובים שעליהם הם אמורים להגן. אבל בגלל המידע שבזכותו בכלל התעוררה הדאגה, הם התבקשו בידי גורמים מהמטכ"ל שלא לנקוט צעדים "רעשניים". מנגד, אומרים גורמים אחרים במערכת הביטחון כי מפקדת האוגדה יכולה הייתה לנקוט צעדים רבים שלא היו נקלטים בצד השני.
גם עמוק מתחת לקריה בתל־אביב, במקום שרשמית נקרא מצפ"ה (מוצב הפיקוד העליון של צה"ל), אבל כולם קוראים לו פשוט "הבור", התקבלו עדכונים ראשונים על האינדיקציות. בעקבותיהם זומן לבור בדחיפות ראש הזירה הדרומית באגף המבצעים, כדי שיהיה נוכח גם קצין בכיר, עם סמכויות להוראות משמעותיות. בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר הורה הקצין הזה לחיל האוויר לתגבר את כוננות הכטמ"מים (כלי טיס מאוישים מרחוק) ב"זיק" אחד. אלא שזה היה זיק לא חמוש, רק לצורכי תצפיות, וגם הצעד הזה העיד על חשש מפני חדירה נקודתית בלבד.
אבל הסימנים המדאיגים הוסיפו להיערם, ובסופו של דבר כמה דקות לפני השעה שש וחצי בבוקר, הוחלט בשיחות שבין השב"כ וצה"ל להתקשר לטלפון המוצפן של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל, לעדכן אותו בהתפתחויות ולהציע להעיר את ראש הממשלה. גיל אמר לבכיר המודיעין שעימו שוחח שהוא מתקשר לנתניהו מיד, אבל בעוד השניים מדברים החלו האזעקות להישמע ברחבי ישראל. השעון במצפ"ה הראה 6:26. גיל ובכיר המודיעין העריכו מיד כי בעיתוי כזה, ולנוכח תקיפה כה נרחבת – מדובר על אירוע בסדר גודל משמעותי, שונה ואגרסיבי, שכן חמאס יודע שירי של אלפי טילים ורקטות יוביל לתגובה ישראלית. אף אחד מהם לא ידע עד כמה שונה וכמה אגרסיבי.
ראש הממשלה נתניהו עודכן במתרחש תוך כדי האזעקות, והוחלט שיגיע לקריה במיידי. בבור, השעות הקרובות, הקריטיות ביותר, היו מאוד מבולבלות, ואפופות ערפל קרב וחוסר מידע. "תמונת המערכה היא הרכיב הכי חשוב עבור חדר מלחמה כמו המצפ"ה", אומר גורם בכיר העוסק שנים בתוצרים הזורמים מתוך בונקר הפיקוד של צה"ל. "הבור עצמו תיפקד ונתן הוראה כמעט מיידית לכוחות רבים לצאת לדרך, אבל כשאתה לא יודע לאן בדיוק לשלוח אותם, עם איזה ציוד ומי ואיפה וכמה הוא האויב שיפגשו מהצד השני – אתה נידון לשלם ביוקר על העיוורון".
ואכן, במצפ"ה אף אחד פשוט לא ידע כמעט כלום. לכן השתרר הלם מוחלט בבור כשקצין בכיר אמר שלוש מילים, שכמותן לא נשמעו כאן מאז יום כיפור:
"אוגדת עזה הוכרעה".
שקט השתרר בחדר עמוס הטכנולוגיה ומסכי הענק המרצדים. "המילים האלו עדיין מעוררות צמרמורת", אומר אדם ששמע את הדברים. "זה הרי בלתי נתפס, זה כמו העיר העתיקה במלחמת השחרור או מוצבי התעלה ביום כיפור. אנחנו חשבנו שזה לא יכול לקרות יותר לעולם – וזה יישאר ככווייה בבשרנו לעולמים".
באותן שעות, בממ"דים הבוערים של ניר עוז ובארי, במיגוניות סביב המסיבה ברעים, בבתים הנעולים בשדרות ובאופקים, בדרכים המדממות של כביש 232, ובעצם בכל המדינה, מהדהדת אצל כולם שאלה אחת: איפה צה"ל?
וזאת השאלה שעמדה במרכז התחקיר הזה: איפה היה צבא ההגנה לישראל בשעות הראשונות של בוקר 7 באוקטובר?
בחודשים האחרונים שוחחנו עם עשרות קצינים ומפקדים, חלקם בכירים מאוד בצה"ל. ניסינו לשרטט באמצעות סיפוריהם, לצד מסמכים פנימיים של מערכת הביטחון, מה באמת קרה בשעות הראשונות של אותו בוקר, כדי לשרטט ציר זמן של השעות ששינו לתמיד את המדינה.
נאמר מיד: בשבת השחורה היו המון יוזמה, המון גבורה, המון הקרבה. אזרחים, חיילים וקצינים, שוטרים ואנשי שב"כ קפצו מיוזמתם לזירות לחימה, קוששו נשק, קיבלו מידע חלקי, ניהלו לחימה מורכבת – ולעיתים גם מסרו את נפשם. הם רשמו את כמה מהפרקים היפים וההרואיים בתולדות ישראל.
צילום: אי־פי
אבל תחקיר "7 ימים" חושף כי לצד אלה, בשעות הללו גם התגלו כמה מהפרקים הקשים, המביכים והמכעיסים של הצבא. זה כולל מערכת פיקוד שכשלה כמעט לגמרי והתעוורה לחלוטין; הוראות לפתוח באש על רכבי מחבלים שדהרו לעזה, גם אם יש חשש שיש בהם חטופים – מעין גרסה מחודשת ל"נוהל חניבעל"; לוחמים שבגלל חוסר תקשורת נאלצו לנווט סיוע מהאוויר באמצעות הסלולרי; ימ"חים שהוציאו לקרב לוחמים עם נשק בלי כוונות או אפודים קרמיים; פקודות ישנות ולא מותאמות שהודבקו ב"קופי פייסט" ונשלחו לשטח; מטוסי קרב ששוטטו באוויר בדקות הקריטיות של המתקפה ללא הכוונה; קצינים שהסיקו שאין ברירה וחייבים להשיג ב"קומבינה" מסוקים להקפצת הכוחות שלהם; ואפילו מפעילי כטמ"מים, שנאלצו להיכנס לקבוצות הווטסאפ של הקיבוצים כדי לקושש מטרות מהאזרחים הנצורים. והכל היה כל כך מטורף, כאוטי, מאולתר ורשלני, שצריך לקרוא כדי להאמין שככה זה התנהל. ולא, אין צורך לחכות לוועדת החקירה שעוד תגיע ותעסוק בוודאי גם בכל מה שנפרט כאן: את חלק מהדברים חייבים לתקן כאן ועכשיו.
ככה זה נראה, שעה אחרי שעה, בבוקר הנורא ההוא:
מערכת רואה־יורה שהותקפה ונוטרלה על ידי חמאס. “חשבנו שזה לא יכול לקרות יותר לעולם" | צילום: רונן ברגמן
◀︎ 6:26
תחילת ירי מסיבי של טילים ורקטות. מתקפת חמאס מתחילה.
◀︎ 6:30
מלבד כיפת ברזל, שהופעלה מיד, התגובה הצבאית הראשונה של צה"ל היא הזנקת צמד מטוסי אף־16 אַיי (סופה), מטייסת הקרב 107 בבסיס חצרים, שהחזיקה כוננות יירוט באותה שבת. לא מעט טענות הוטחו על המענה הדליל והמבולבל של חיל האוויר בבוקר השבת השחורה. חלק מהטענות נכונות: תחקיר "7 ימים" מגלה כי גם בחיל הנחשב למסודר ולמאורגן ביותר בצה"ל, התקשו מאוד להבין את גודל האירוע, והמענה שניתן – לפחות בשעות הראשונות – היה חלקי ודליל.
הטייסים והנווטים של הסופה רואים בדרך את אין־ספור שובלי הרקטות בדרכן לארץ, אבל על פי הפקודות, תפקידם של המיירטים הראשונים שעולים לאוויר הוא קודם להגן על נכסים אסטרטגיים – צבאיים ואזרחיים. בשעות הראשונות לא היה מי שישנה את הפקודה הזו, וינחה את המטוסים לאזורים המותקפים, שם היו זקוקים להם באמת, ומגובה 20 אלף רגל כמעט שלא ניתן לזהות ללא סיוע מהקרקע מטרות. כך יצא שבמשך כ־45 דקות קריטיות, מטוסי קרב חמושים חגו ללא מעש בשמיים. רק בסביבות השעה שמונה, כאשר הטייסים נחתו והתעדכנו בדיווחים מהשטח, הם למדו מה התרחש רק כמה ק"מ מהם. התסכול והזעם שלהם היו עצומים. "לו ידעו, הם יכלו לפחות לטוס נמוך, להפחיד את מחבלי חמאס בטיסה רועשת מעל ראשיהם", אומר קצין בכיר בטייסת. "אבל הם פשוט לא ידעו מה קורה". כך או כך, הטייסים הללו המריאו עם חבריהם שוב, בעיקר לצורך תקיפת מטרות בעזה.
דקות ספורות אחרי המראות האף־16, המריא מבסיס נבטים גם זוג מטוסי חמקן אף־35 (אדיר) של טייסת 140, שגם היא הייתה בכוננות. גם טייסיהם לא יכלו לדעת מה קורה על הקרקע, למרות שבמקרה שלהם כן הצליחו לטוס נמוך יותר ולזהות שריפות באזור העוטף. בתגובה לכך, הטייסים פעלו לפי תוכנית מגירה לתקיפת מטרות בעזה. לא היה מי שיאמר להם שהתקיפות הללו לא יעילות עכשיו, ושבאותם רגעים ממש זקוקים להם במקום אחר לגמרי.
◀︎ 6:37
שני כטמ"מים חמושים מסוג "זיק" מוזנקים מטייסת 161 בפלמחים, שהייתה בכוננות אותה שבת. ההזנקה הייתה כתגובה ישירה לאזעקות ה"צבע אדום" דקות אחדות אחרי שנשמעו. בשעות הבאות, מפעילי הזיק ייאלצו לאלתר ולפעול עצמאית, כמעט ללא פקודות מסודרות, ומבלי שהם או הפיקוד המרכזי בחיל האוויר מבינים את התמונה המלאה. כך או כך, כפי שאירע הרבה באותה שבת – דרג הקצונה בשטח יזם צעדים בעצמו, ובטייסת לא חיכו לפקודה מסודרת והורו לעוד שלושה זיקים חמושים להמריא ולהיכנס לקרב.
◀︎ 6:50
מעט לפני השעה שבע בבוקר הוקפץ גם צמד ראשון של מסוקי קרב פתן (אפאצ'י) לעוטף. שני מסוקי האפאצ'י שייכים לטייסת 190, שבסיס האם שלה הוא רמון, כ־20 דקות טיסה מהרצועה. אבל בגלל קיצוצי תקציב בשנים קודמות, באותה שבת תפסו המסוקים כוננות דווקא מול לבנון, ולכן היו בכלל בבסיס רמת דוד, שבצפון, מרחק טיסה שהוסיף דקות ארוכות ללא חיפוי אווירי באזור העוטף.
בשנים האחרונות דילל חיל האוויר את מערך מסוקי הקרב שלו, מתוך מחשבה שמול איראן, ישראל זקוקה להרבה יותר מטוסים חמקנים, ולפחות "טנקים מעופפים" כאלו. 7 באוקטובר אמור לשנות גם את הקונספציה הזו.
◀︎ 7:00
בסביבות רבע לשבע התקיימה שיחה ראשונה בין הבור לבין קצין מבצעים בפיקוד דרום, ובה נמסר למטכ"ל לראשונה כי לא מדובר רק במטחים, אלא גם בפריצות בגדר, ושחלק מאמצעי התצפית נפגעו. זו אחת הסיבות לכך שהבור נותר למעשה עיוור: שלושת בלוני התצפית הגדולים, שאמורים לספק נקודות תצפית לעבר דרום הרצועה, מרכזה וצפונה, נפלו בימים שקדמו למתקפה. חמאס תקף ישירות מצלמות ואמצעי תצפית אחרים, בין השאר באמצעות כטמ"מים מתאבדים.
אבל לא רק אמצעי ראייה נפגעו. תחקיר ראשוני שנערך בימים האחרונים באשר ליכולת התקשורת של אוגדת עזה חשף: כ־40 אחוז מאתרי התקשורת, תרנים עם אנטנות תחנות ממסר שאגף התקשוב פרס בשנים האחרונות בקרבת גבול הרצועה, הושמדו על ידי חמאס בבוקר הפלישה. בכך הנוח’בה לא רק פגעו באופן מדויק בעמדות הרואה־יורה ובאמצעי התצפית שפזורים בקו המגע, אלא ניסו גם לחבל ביכולת קשר הרדיו הבסיסית. המחבלים עשו זאת גם באמצעות הטמנת מטעני חבלה לפיצוץ התרנים סמוך לתחתית האנטנה – אזורים שלא היו מוגנים, כך הסתבר, מפני איום זה. הפיצוצים הללו צלחו חלקית: חלק קטן מהתרנים נפל, אחרים רק נטו.
בבור בקריה ניסו לקבל דיווחים מחמ"ל אוגדת עזה, אבל החמ"ל, כאמור, היה עיוור כמעט לחלוטין, ובנוסף לכך, מעט לפני 7:00 נפתחה ברעים מתקפה קשה של מחבלים שחדרו לבסיס פיקוד האוגדה. חמ"ל הפיקוד של האוגדה היה מאויש ופעיל, אך התקשה מאוד למלא את ייעודיו העיקריים: לקבל תמונת מצב על מה שקורה בשטח, להניע בהתאם כוחות, ולעדכן את פיקוד דרום והבור בקריה במתרחש.
התוצאה היא שזמן קצר אחרי תחילת המתקפה, הפעיל הבור בקריה כמה נהלים ראשוניים קבועים למקרה של חשש מחדירה מעזה. הנהלים האלו עדיין שיקפו מחשבה כי החדירה מתרחשת במקום אחד, או מקומות בודדים, ומוגבלת בהיקפה. גורם צבאי שהיה נוכח באותן שעות בבונקר הפיקוד בתל־אביב, מספר כי בבור הבינו שמתרחש אירוע משמעותי בהרבה מחדירה נקודתית, אבל בגלל העיוורון מהשטח, פנו שם לשידורי הטלוויזיה וכן לרשתות החברתיות, ובראשן ערוצי טלגרם, גם ישראליים ובעיקר של חמאס, שכללו טקסטים, תמונות וסרטונים מהמתרחש. מתוך אלה הבינו שם כי מדובר באירוע רחב היקף, אך עדיין התקשו לייצר תמונה כוללת של כל מה שמתרחש. גם את הרגע הזה, שבו בבור – קודש הקודשים של ביטחון ישראל – נותרים אובדי עצות וממהרים לגלוש לעמודי טלגרם של חמאס כדי להבין מה קורה בשטח מדינת ישראל, לא ישכחו זמן רב.
כמה הברדק היה מוחלט? את זה אפשר ללמוד, למשל, ממה שעבר על לוחמי דובדבן בשעות הללו. באותו סופ"ש דובדבן באמת החזיקה כוננות "צבא שמיים" (אירוע בני ערובה) – אבל בכלל באיו"ש. בסביבות שבע בבוקר, קיבל מפקד דובדבן סא"ל ד' טלפון. השיחה לא הייתה רשמית, אלא מחבר, קצין בפיקוד דרום, שסיפר לו בבהלה שמשהו קורה בגזרה. ד' לא חיכה, הקפיץ את פלגת הלוחמים שבכוננות מאיו"ש והורה להם להתחמש, לעלות על רכבים של היחידה – ולדהור לכיוון העוטף. בעודם בדרך, לא הגיע שום מידע חדש – פשוט לא היה מי שיעדכן – שיש מארבים בצמתים. אבל במזל ד' זיהה ליד קיבוץ מפלסים רכב סוואנה של לא ממוגן של טקילה, שרוסס קודם בכדורים, ועצר את השיירה. הוא הורה לאנשיו לעזוב את כל הרכבים הרגילים, להתכנס לג’יפים הממוגנים, איגף את הצומת ונכנס לקרב בכפר עזה.
הם יצאו משם רק כעבור כ־60 שעות רצופות, ועשרות מחבלים שחיסלו. אגב, מפקד פלגה אחרת של דובדבן, שחיפש איך להקפיץ את אנשיו לעוטף ולא קיבל מענה מהפיקוד, פשוט צילצל לחבר טוב בחיל האוויר, והשיג בקומבינה מסוק שיקפיץ את אנשיו
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
