בשנות השישים של המאה הקודמת הגיעה תנועה אמנותית למיצוי כמעט עד תום של האמנות הקונספטואלית, ושל המינימליזם. עד שהגיעו לדף חלק. כמו בסיפור על ציור דימיוני שמעולם לא מומש, ונשאר בגדר רעיון דימיוני. האמנות התיימרה להיות תחליף לפילוסופיה.
והיום בחלוף כששים שנה, יש רנסנס של ציירים אשר מציירים בטירוף, " כמו קרוואג'יו" " כמו רמברנדט" כאשר הטכנולוגיה של הצילום, ועיבוד התמונה בשיא כמעט בלתי יאומן, מנסה העין האנושית להכות שוב את מה שהמחשב יכול בקלות רבה לייצג בשלמות רבה יותר.
מה מיוחד בציור שמנסה לעיתים קרובות בעזרת מצלמה לייצר ציור במכחול שמחקה את המציאות. במילא זה עובר לא פעם תיווך של מצלמה, כתחליף לרישום אמיתי אותנטי.
פעם הביקורת שהטיחו ההדיוטות בציור או אמנות מודרנית הייתה ש"כל ילד יכול ליצר יצירה כזו" היום כך נראה האמירה הפוכה; וציור טוב הוא ציור ש"לא כל אחד יכול לצייר".
האדם מול המכונה בקרב אחרון, קרב מאסף.
האמנית שמציירת את המציאות זו הכותרת מעכבר העיר:
דנה זלצרמן
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,610,209,82172,.aspx
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
