http://www.depont.nl/nc/en/collection/the-collection/kunstenaar/10/info/

Eén 2003-2004
נתקלתי בעבודות שלה מצמררות בביאנלה בברלין , היא עושה שימוש בעור חיה, בעיקר סוסים, –
המשך יבוא.

«Cart with bankets» 2005

חויה אישית שעברתי ומשהו על האמנית, היא עוסקת בעור אדם עור חיה, הדמות האנושית נראית כמופשטת מעורה, העור מונח על הבשר, מונח עוד רק העור לא יהיה , הסוס מופשט מעורו, העור הקליפה החיצונית זו שמקבעת את האסתטיקה , מסתירה את השלד את העצמות את כלי הדם , בוראת מראה שעליו נתרפק , בוראת יופי , העור הזה שמונח על הבשר הוא המראה החיצוני , המשחק הזה שלה עם העור עם המראה החיצוני של האובייקטים , יש מימד אכזרי בהיות העור בחלקו מונח על הדמות שהוא מיצג ובחלקו מופשט , העור המקוךף הוא כבר משהו אחר , כמו הציידים שמנסים להראות את גדולתם ע"י הפיכת עור החיה למשהו ביתי חמים, לעור , עור שהוא כסות חמימה , ככה התחלנו , אבות אבותנו ישבו במערות עטופים בעורות חיה , משם המין האנושי צמח עד ימינו בהם יש יותר ויותר מחאה לשימוש בעור חיה , שהפך לנדיר, לי היה מורה לאמנות שבחורף הישראלי הילך קוממיות עם עור שועל על המעיל שלו, בתל אביב זה היה מחזה כמעט סוריאליסטי.
באותה תקופה לא היה לי כסף לאכול טוב, הייתי אוכל פעם בשבוע במסעדה , רק כדי שאהיה לפחות ליום אחד בסדר, ושתהיה לי הרגשה נוחה , אותו יום נכנסתי למסעדה וישב לידי איש כמעט ללא שיניים שהזמין עוף מכובס, ואכל אותו , והתעסק עם העור של העוף, אני זוכר אותי מביט במראה הזה , מנסה להפיג את הרושם, לא הצלחתי למחוק אותו עד היום.
העור שמכסה אותנו בעצם הוא המראה שלנו , ככה זוכרים אותנו והעור הזה הוא חומר כשלעצמו בלי המודעות למה שהוא כשאנחנו חיים , השאלה העולה מהעבודות המצמררות חלקן שמהלכות בין מצב שאנחנו רואים את ההקשר של העור והמעטפת החיצונית שמגדירה אותנו ובין השלב שהעור נערם כעור בלי התוכן, ומשמעותו אחרת, אנחנו זקוקים עדיין לעור , עדיין נעליים ותעשיות שלמות חיות מהעור מן החי, עור שפעם היה בשימוש בקוטנקסט אחר לגמריי.
תפיסת היופי המראה החיצוני נשענת על עור, עור שאינו נאה ואינו מתוח יראה לנו כמשהו חולה, או עור מזדקן וההשתנות שחלה בעור כאשר אנו חיים , העור המעטה הזה השמיכה שעוטפת אותנו , זה המהות של החיצוני גם כשאנחנו מביטים בראי מה שאנחנו רואים זו פיסת עור על הקרקפת שמסמלת אותנו, זה האני שלנו החיצוני.
הנחש הוא החיה היחידה שמשילה את העור פעם בכמה זמן אבל אנחנו משילים אותו בתהליך שונה העור אינו רק אסתטיקה הוא חומר, היא מראה איך פעם אותה פיסת עור מסמלת חיה סוס למשל, ולאחר שהיא מושלת מהחיה היא עור פונקציונלי כעור כחומר כסות כחומר גלם לתעשיית הנעליים או בכלל כחומר, האסתטיקה נהפכת למהות אחרת, בשני המצבים, אף שמדובר באותה פיסת עור.
היופי שברירי והאופן בו כאב משתף ברגעי מוות נלכד בתוך גוף שמיצג העור או הפוזה של הגוף המפרכס למוות תפיסת המוות כמו שהיא ברגעי ההפיכה ממהות חיה למצב , מצב אחר שנאחז ברגעי הזכרון האחרונים. היא למשל קבלה השראה מצילומי הגופות של סוסים מתים במלחמת העולם הראשונה בה עדיין עשו שימוש בסוסים בשדה הקרב.
דווקא החלקים בהם היא אינה עושה שימוש בעור לדעתי עובדים חזק יותר , אולי כי הם פחות סנטימנטלים .
אביה של ברלינדה היה קצב , מה שמשתקף בחלק לא קטן מהעבודות.
על שיטת העבודה שלה –
These sculptures often begin with a found object, around which De Bruyckere imagines her figures. After photographing models in hundreds of intricate poses she chooses a position and makes a cast of the parts of the body which she believes to be essential to that position. The casts are then used to make a silicone mould; the beginning of an elaborate process which ends with the artist painting on multiple layers of wax pigments by hand. This subtle coloring process leads to incredible realism in the skin tones, the result of numerous thin layers. It is these layers that often make the figures appear emaciated and bruised but the figures also generate an overwhelming sense of peace. It is this duality that allows the work to remain ambiguous. For example, despite what may be readable in some of the sculptures, there is no intentional political statement in De Bruyckere's work. Rather, her work transcends recent events and responds to the broader concepts of anguish and humanity's desire to assist and to protect the afflicted.
A strong understanding of animal anatomy (De Bruyckere's father was a butcher) coupled with her great interest in Old Masters explains the prominence of the horse in her visual vocabulary. Although the horse sculptures often appear gripped by rigor mortis there is also a marked quietness and dignity to them. This exhibition will mark the artist's first departure from using horse hide. The horse sculpture exhibited at Yvon Lambert New York will be made entirely from wax as her human figures have been made. De Bruyckere says that she chooses the horse as her subject because she feels that the horse, an animal of such radiating majesty and noblesse, comes closest of all animals to representing
http://www.prweb.com/releases/2008/09/prweb1350124.htm

«Deckenhuis (House of Blankets)» 1993

Aanéén (becoming one) series «Untitled» 2003-04

Lichaam (Corpse) 2006
Read Full Post »