הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

במעלית נכנסתי עם כוס קפה, הבוקר חייב להתחיל עם כוס קפה.

נכנסו איתי שניים, אחת על כסא גלגלים, גופה מעוות, והיא צורחת צרחות אימים ואני רואה את הפנים שלי משתקפים על קיר הנירוסטה ונראה שאני אחוז בהלה וחיוור, הגוף שלי "התעוות" מיהרתי לחפש את היציאה, כשהמעלית נחתה יצאתי מהר, הגעתי לשער פתחתי אותו ונשמתי לרווחה.

ואז הרגשתי קצת רע על התגובה הזו שלי איך הנורמליות שלי הותקפה לרגע, המהירות בה יצאתי מחוץ להשפעה של הילדה הזו, צעקותיה, צווחותיה, קשה היה לי לראות ולשמוע.

פתאום נזכרתי שאני לא מעשן, כבר שנים אני לא מעשן, פעם ראשונה מזה זמן שחשתי הרגשה של צורך, הצורך הזה לשאוף עשן צורב לריאות.

תפיסת הגוף הנורמלית מהולה בסבל אבל שונה כי הגוף מלא ושלם, הוא לא מושלם, אבל הוא שלם, אין לי נקודת אחיזה בנסיון לתאר את הגוף המעוות של הילדה, אולי אני צריך את עזרתו של ד"ר דיור, הוא כבר היה מוצא נקודת אחיזה, ברצונו להבין מנגנון שלם של עיוות.

הרצון לחיות גם הוא שלם, בשני המיקרים, הראש הקטן בידיה של הנוצריה הרחומה שמלטפת את הבלונד בערגה מזוייפת, כאילו היא אוהבת לפגוש בגוף הסרוח בעיוות בכל בוקר מחדש. אני לא יודע איך להתייחס למחוות האלה של הרצון הטוב, אולי זה עניין של זמן.