הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

אני כבר לא זוכר מתי הייתי בבית כנסת, הפעם האחרונה אחר מות אימי, היא ביקשה שבמותה אלך לבית כנסת לומר קדיש, עשיתי זאת למענה, עד שנתקלתי באיש מגעיל במיוחד בבית כנסת, ולמרות בקשתה החלטתי להמנע מזאת.

אני זוכר את אבא שלי בבית כנסת ריאלי בחיפה בילדותי, כנראה זו הייתה פשרה, הוא לא אהב דתיים ואולי לא ממש את הדת, אבל אהב את התפילה ולהתחבר לפסוקים, זו השניות שמחזיקה את רוב האנשים עם המסורת שמכעיסה; אבל גם יש בה כנראה חבלי נוסטלגיה למשהו שפעם היה נקי ושונה, הרי הדת לא חשובה כמו עצם היותה מסגרת קהילתית של מנהגים ושל מוסיקה של תפילה- שגם היא הסברה כנראה אינו דתי או מיסטי, אלא רוחני במובן הנפשי של חבירה לגורם חיצוני חזק ממך.
לי זה היה שדה משחקים, מקום בו פגשתי חברים וחברות, מקום בו המשכנו לשחק אבל בבגדים חגיגיים, עם פנינה המפותחת, ששדיה נלחצו ע"י חולצה לבנה שלא הסתירה שום דבר.

המשבר התחיל כשהחלו לגבות כסף עבור התפילה, בעקבות זאת אבי החרים את בית הכנסת, ואני יותר לא ראיתי את פנינה, וחבל, היה מעניין במיוחד בפינות הקרירות שאיש לא הגיע אליהן.

לפני כמה שנים נתקלתי באוטובוס במישהו שהיה אז חזן או בנו של החזן, הוא נהג אוטובוס עכשיו, אז הוא שר כמו כלי קודש, בקול צלול, זוכה למבטי הערצה, למעט אלו שברחו למקומות יותר נסתרים, כמוני, וכמו פנינה, היום אני לא מתקרב לשם, ולקהל קדוש במיוחד.