הדברים שנכתבים או מובאים בתקשורת מחלחלים, חסר רק המידע על האנשים הפרטיים, על מעט האינפורמציה המגיעה, על השוני בהתיחסות שלהם לאסון.
מעניין היה לשמוע בעיקר ברדיו איך מנסים לעורר פה התיחסות לכור שלא קיים בדימונה, במסגרת ההתיחסות ליפן, אולי כי ליפן יש כרגע לא רק אסון, אלא יש את כל הזרקורים המופנים לעברה, הנסיון היפני מראה שליפנים עצמם יש דרך מאד שקטה להביט בחזרה בפני העולם שמביט בה כרגע, המבטים הם סוג של מבטים בראי, תשומת הלב היא לא רק ביפנים ובאסונם אלא הנסיון לודא שחס ושלום המציאות היפנית לא תגיע לכאן, או לעוד מקומות זוללי אנרגיה בעולם.
היחס לכורים הופך להיות מרכזי, והאמת שאחרי שבעיקר האזנתי ברדיו (האייפוד נאנו אשם- מתנה שקיבלתי מהאחיינית המתוקה) למומחים, כאלה שכבר איני יכול להבחין בניהם החל מאותו סוג מרגיע, שגם כנראה לא היה מעודכן וכלה באלה שישר דיברו על קטסטרופה מתגלגלת, לי כמי שלא בקיא בנושא היתה הרגשה של גילוי, כמה ממשי היה הגילוי, אולי שכחתי לצבוט את עורי שנשרף בקרני השמש, ואולי אני עצמי אדיש, כאן הרי לא קורה שום דבר, רצח, תאונה, ממש רגיל.
רציתי להקדיש ליפן את החיפושים העתידיים על אמנות, כפי שאני טורח למען עצמי בעיקר, לאחורנה ללא מלל, כי באמת זה למען עצמי, ולעוד כמה מעטים (אולי), אולי חוסר העניין שלי בריגוש שבא מרייטינג יכול להיות מצב פנימי שאני מעדיף.
הפוסטים שהעלתי בעבר שכללו עירום באמנות או משהו שקשור בסקס אפילו במרומז היו הכי פופלרים, כמה מאכזב, בעיקר דרך גוגל וחיפושים, שעכשיו כולם מתמקדים ביפן.
על יפן אני מתחיל להרהר בעיקר כמשהו אחר, בעירי בחיפה יש מוזיאון טיקוטין שמילדותי מלווה אותי, רק בשנים האחרונות זה נראה לי מופלא, בעבר זה היה טיבעי, חלק מטיול בשדרות הנשיא, יחד עם הנוף למפרץ מהעבר השני של הרחוב בואכה ליפה נוף, יפן השתלבה לא רע בטיול הזה, גם אהבתי המוקדמת לואן גוך, כמה בנאלי, השתלבה בסיפור האמנות היפני, הרבה לפני שהתחלתי להתעניין בסין הכרתי לפחות בחויה שלי את יפן, יפן היא מושא לגעגועים לאחר, אפילו שידעתי יום אחד באתונה איך יפני יכול להיות ביזאר.
באכסניה לעניים אבל מתיירים, בחדר אחד עם יפני ממשפחה של אופים שהזמין אותי לבוא ליפן, מה שהייתי מאד רוצה אבל לא יכול, שכל היום שכב במיטה עם בקבוק ויסקי או אוזו, כבר איני זוכר.
אני טיילתי והוא שכב במיטה, בחדר שהזכיר לי חדר של מחנה צבאי, אבל באתונה, כשחזרתי מטיולים באותו יום הוא שכב במיטה, כל היום, לא דיבר הרבה, זה היפני היחידי שיצא לי להכיר מקרוב.
נתקלתי באמנות יפנית שהיא מינימליסטית כסוג של טיפול רוחני נכון, המינמליזם היפני אינו דומה לתהליך המערבי השכלתני, אצל היפנים זו חויה אסתטית שנוגעת בתרבות הרוחנית, אולי אפילו בעצם הקיום השונה וההסתכלות על החיים במערב המינמליזם לא שרד בחלק מיפן תמיד הוא קיים או מאז ומתמיד.
כך אולי אני יכול להבין, הייתה לי עוד פגישה במועדון בניו אורלינס כאשר שמעתי מוסיקה מקומית והגיעה חבורה יפנית די קולנית שהפכה את החויה ליפנית במקום מוסיקת זדקו, שמעתי יפנים שרים, מוזרות העולם ברגע אחד נפלה עלי, במקום אחר.
דבר נוסף שמחלחל זה הגורל הגרעיני של יפן הקשר שמתהווה בין נאגסקי, והירושימה לפוקשימה, אין מדינה שחוותה אסון גרעיני כזה, בצ'רנוביל האמנתי כי חלק מהאסון נובע מהרישול הסובייטי ואי-האיכפתיות, כנראה שהאסון הגרעיני נובע מעצם טיבעו, המשחק בגרעין הוא משחק קשה ואכזרי, מי שרוצה אנרגיה בשפע, כנראה משלם את המחיר.
בעתיד כנראה יהיה מאבק בין אלו שיטענו שאין ברירה, למען אנרגיה זמינה צריך לשלם מחיר, ובין אידיאליסטים שידרשו לחפש אולי סגנון חיים שלא זולל אנרגיה ולכן לא מאיים על הסביבה, העתיד סמוי, אבל ניצוצות האסון ביפן לא יכבו עוד הרבה זמן כי הבעיות הן הבעיות של כולנו, איפה שלא נהיה.
ולאמנות היפנית עוד אחזור.
Read Full Post »
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
