עליו לדבר בשפת המאה ה-21, היינו זה צריך להיות שמאל מעמדי, לא ציוני, לא כי יש אטרקציה בלהיות אנטי-ציוני, אלא משום שלציונות אין שום רלבנטיות כיום, היא סיימה את תפקידה בקום המדינה היהודית, המדינה הזו צריכה לתפקד מחדש בקוי מחשבה אחרים.
אין זה אומר שמבטלים הכל, שכל ערך שהיה נכון עד עתה בטל ומבוטל, אבל יש להגדיר מחדש את המציאות, אין טעם לנסות ולהציל מחדש למשל מפלגות כמו העבודה, המאבק מעתה יהיה מעמדי, הכסף והכוח נמצאים במקומות שאין להם שום אידיאולוגיה, למעט שמירת הכוח בידיהם וחוסר רצון לשתף ציבורים אחרים ברווחה.
לכן צריך לזהות למשל בקרב האוכלוסיה בישראל קבוצות שלא באות לידי ביטוי, שמצבן נחות, שהופעל עליהם מצב חברתי דטרמניסטי, והיכולת לצאת ממצב נחות חברתית ובעיקר מעמדית כמעט בלתי אפשרי מבחינתם.
הפרמטרים כמו חינוך, השכלה בריאות ודיור אינם ברורים מאליהם גם לאנשים צעירים ברוכי כישרון, כי השיטה בישראל היא שיטה בה הם צריכים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה עבור מישהו שאינו שש לחלץ אותם ממצבם העגום אלא אם יאמצו בעצמם את השיטה, האינטרס אינו פוליטי, הוא אינטרס מעמדי.
התעלמות מהבעיה המעמדית לא תצלח לטווח ארוך, אין כל סיכוי לחלץ מי שלא קרוב למרכזי ההחלטה אנשים שלא מקורבים לשיטה הקיימת, לכן מפלגות "ציוניות" אונברסליות מדברות הסיסמאות חסרות כל תוכן ממשי לחיי רבים, הסיסמאות הללו טובות כדי לטשטש את מי שלא יצליח להתקרב למעמד של השפעה, אפילו במה שקשור בשיפור חייו של הפרט.
השמאל חייב להיות מעמדי, ולהגדיר את מי עליו לקבל, אין מקום בתוך השמאל המעמדי לאלה שמדברים מנקודת כוח ציונית מסורתית, הם מבחינת השמאל המעמדי מחוץ לתמונה, הם בעצם חלק מהימין אפילו אם מדובר בכאלה שטוענים שהשקפת עולמם שמאלית.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
