כשאני קורא איך עסקים נופלים ומתמוטטים זה מזכיר לי מקרוב איך ה-עסק של חיי נפל, אני כבר עברתי את הרגעים הקשים – למעשה אני מאחורי זה לפחות של הנורא מכל, מעולם לא הייתי איש עשיר, אבל כשנפלתי במשך שנים התמודדות פשוטה הייתה בשבילי עניין עצום, כל יום חדש לשרוד אותו כל חודש כל שנה, אבל שרדתי, בנתיים.
אני גאה שהקמתי עסק שעסק גם ביצור, כשהייתי לפני כמה שנים אצל חברה בחולון, הלכנו ככה ברחוב, וראיתי חייל מקובע במכשיר שאני יצרתי ובניתי, הייתי גאה, יעברו כמה שנים, ובגידה של מפעל שבבעלות משרד הביטחון, והרבה תמימות שלי, ועוד מספר גורמים כמו יבוא מסין שלא יכולתי לעמוד בפניו, והעסק שלי התמוטט ונפל, בעקבות זה איבדתי את העסק שנשא אותי שנים, שבזכותו הייתי גאה במעשי.
זה מאחורי והצלחתי לשרוד, אני לא היחידי שנפל מאות ואלפי עסקים קטנים ובנוניים נפלו עימי ולידי, הייתי יכול להרחיב, לכתוב ולהוסיף, על מה שאירע, וגם על אנשים טובים שעזרו לי בדרך. כי לבד לא הייתי מצליח לשרוד, ויש אנשים טובים אני לא מתכוון רק לבני משפחה אלא לאנשים שהיו לקוחות שלי ולא נטשו אותי, ולרופא מיוחד מנהל מחלקה שנאמן לי ולעבודתי עד עכשיו.
מאחר ולמדתי אמנות, וזה היה עיסוק תמיד שעסקתי בו לצד העסק שהקמתי – לפעמים עוברת לי מחשבה בראש שלצד האמנות התחרתי בעסק שלא יכולתי להחליט כל השנים מי אני בעצם. עושר ממש לא היה משהו שסחף אותי, גם לא נולדתי במשפחה עשירה ורוב חיי בעצם כל חיי חייתי די צנוע, אוטו פשוט, בלי מותרות, בלי רכוש, ובלי נהנתנות כלשהי, זה זר לי למדי. אולי זה מה שעזר לי לצלוח את התקופה הקשה ביותר. בתקופה שלפני הקריסה הייתי ישן בעסק , בלב של איזור תעשייתי כשאני שומע בלילות נביחות של כלבים וכל מיני גורמים מפוקפקים שפעלו בחשכה שם בלב האיזור האכזרי שבו בית המלאכה היה ממוקם, בחדר שהיה מיועד לחדר טיפולים בעסק שלי שעסק בציוד רפואי, שמתי מיטה מתקפלת שקניתי לצורך זה, ועליה ישנתי כי בשנתיים האחרונות לא יכולתי להעסיק עובדים מחשש שלא אעמוד בתשלום המשכורות שלהם – חלק מהם שמרו עימי על קשר, אחת ניסתה לעזור לי בכל דרך הציעה לי לעבוד ללא שכר ולא הסכמתי. נשארתי לבד במערכה, יום יום הייתי בא לעבודה עייף מין עייפות כזו שלא הצליחה להביא לי שינה, עייפות שנגררה עם כל בשורה רעה שהבנק שלי טרח להביא לי ואז זו הייתה תקופה רצופה בבשורות קשות אחת אחרי השניה במין מדרון אינסופי של מפלה וקריסה, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה הייתי עובד ומנסה להציל מה שאפשר, ללא הצלחה מרובה. בסוף העסק קרס, הרמתי אז ידיים.
ואז נפלתי למין סיטואציה של אדם ללא הגנה, בלי כסף, בלי שום דבר ורק צרות תביעות דרישות תשלום וכו. עברתי ושרדתי את זה, זה מאחורי.
היום אני עוסק בתחום במידה הרבה יותר פחותה, ועובד בכמה עבודות על מנת שאוכל לשרוד, שמעתי שיש איש ששמח מאוד על נפלתי. אני שמח שגם בנפילתי אני משמח אנשים מסוימים, זה חשוב.
בכל אופן אני לא שמח לקרוא לאחרונה על נפילת עסקים על אנשים בגילי שמוצאים עצמם ללא תעסוקה – בארצנו אדם מעל גיל ארבעים הוא אדם שקוף למערכת לעיתים ללא כל אפשרויות פרנסה, זו תופעה הולכת ומתרחבת לצערי ואני לא יודע להצביע רק על גורם אחד מסוים שהביא את התופעה הזו ההרסנית. אני יכול לומר שיבוא מסין אשם במידה לא קטנה בהרס המון תעשיות ובעלי מלאכה מהסוג שלי ולא רק כאן בישראל, לפני הקריסה קבלתי הזמנה גדולה ונסעתי לטורקיה לאיש עסקים ובעל מפעל מתחומי שהכרתי בכנס בגרמניה כדי לקנות ממנו חומרי גלם שמהם אכין את ההזמנה, הוא כבר אז סיפר לי איזו התמודדות קשה יש גם בטורקיה עם יבוא זול מסין שהורס כל חלקה טובה. זה לא מנחם שאלפים ואולי מיליונים בעולם בעלי השכלה ונסיון נשארים ללא עבודה, אני יכול לומר מנסיוני שלעולם אסור להרים ידיים, ולעסוק בכל עבודה שרק ניתן – וחשוב לשמור על הבריאות שלמזלי אצלי היא פחות או יותר תקינה. לא לחשוש מלעבוד גם בעבודות שפעם היו נחשבות בעיני כבזויות – ואני די מגחך כשאומרים שכול עבודה מכבדת את בעליה, זה נכון מבחינת העיקרון בפועל זו הרגשה לפעמים של עליבות ותשישות איומה. זה נפלא לגלות בתוכי את הכוח הזה לשרוד, ובסיוטים הכי גדולים שהיו לי לא הייתי מאמין שאני אשרוד את התקופה שעברה עלי – ועובדה ששרדתי, אחיין שלי דיבר פעם בנוכחותי על אימי ז"ל על כוחה לשרוד במחנות, של אישה צעירה שמשפחתה נרצחה והיא עברה תופת, באיזשהו מקום לי אסור להרים ידיים, במיוחד לא לי. ואני משתדל שזה לא יקרה למרות שאנשים אפילו מפלדה לפעמים קורסים.
בתהליך הנפילה עשיתי שטויות על מנת שאוכל להציל עסק שגם כיום לדעתי היה עסק מיוחד, למשל בניתי מכשירים לילדים נכים, לילדים אוטיסטים, מכשירים פשוטים, ועד היום אני בונה מכשירים כאלה ואת כל התוכניות שלי לבנות מכשירים ולפתח הלאה לא אגשים כבר כנראה. הייתי הגון מעולם לא שילמתי שוחד, אף שלא פעם יותר מרמזו לי לעשות כך, לכל מיני גורמים, הייתי גאה מידי מלשלם שלמונים על מנת שאוכל לשרוד, אבל בעצם אני שורד, עדיין עובד, עדיין בונה מכשירים, ועדיין חי את חיי.
כל פעם שאני קורא על איש שהעסק שלו קרס, שמלאכתו ואני איש מלאכה לא צלחה זה צובט לי בלב, מכעיס לפעמים כעס איום ומשתק, אני יודע שזה לא רק אני, יש מאות אלפים, את חלקם אני רואה, אני רואה איך עולמם התמוטט. ועדיין אין לי שום תובנות למה זה קרה, למה לא מצליחים להתמודד עם אנשים שעוברים תקופה כזו, למה אין עזרה מערכתית, לשיקום אמיתי של עסקים, עסקים שחשוב שישרדו והם לא שורדים, וזה חשוב לא רק בגלל האנשים שמעורבים בזה ומקום עבודתם זה חשוב כי לכל חברה בריאה צריכה שיהיו עסקים כאלה זה נחוץ לכל חברה. בנתיים אני מחכה לתובנות שיגיעו, אין לי ספק שצריכה להיות תשובה לא רק של אנשים אלא של המערכת. מהי בדיוק התשובה או התשובות אני לא יודע ממש, רק לא להרים ידיים.
נ.ב
צבא פולניה היה פורמט שאימצתי כי הוא איפשר לי להתרחק מהמשהו המאוד פרסונלי שלא יכולתי להתייחס אליו מטעמים מובנים אפילו ששם הבלוג הוא שמי האמיתי לחלוטין, ככה כתבתי בשם צבא מדומיין, בשם איזשהי נוכחות תרבותית קלושה שאני חלק ממנה ואולי לא תמיד אהבתי, אני אמנם לא פולני, אבל מאוד אשכנזי במוצאי. אז זה הומור עצמי, מותר לי.
תמונה שצולמה אז בלילות ההם מחלון בית המלאכה..
Read Full Post »
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
