אחד הדברים להם הורגלנו אם מותר להשתמש במילה הזו הכל כך מאולצת, הורגלנו לראות פלסטינים שמחים אחרי פיגוע.
גם הישראלים שמחים על התפוררות העולם הערבי, מין שימחה לאיד כזו.
כאילו שאם היה עולם ערבי פחות פונדמנטליסטי, מאורגן ויציב יותר, דמוקרטי והומניסטי זה היה לרעת היהודים, בדיוק ההפך.
טוב היה לו העולם הערבי היה פחות דתי, פחות לאומני, לעולם הערבי זה היה מצויין כי היו פותרים בעיות אמת – ואולי הם יגיעו לזה לאחר מסע מפרך עם קורבנות עצומים כשחלק אנחנו רואים כעת ומתחילת האביב הערבי; כמו עבודה חינוך ועוד הרבה בעיות. ולנו כשכנים היה טוב כי אולי היינו משתלבים בפתרון.
במקום זה אנחנו שמחים על החורבן.
והם שמחים שהרגו ארבעה אזרחים בתל אביב, אותה תל אביב שרוצה בשלום איתם, חוסר הבנה כזה. אבל אם מנסים להבין באמת את השמחה הזו, היא נובעת מהבנה אולי בלי מילים שכל מה שמייצגת תל אביב הוא ההפך המושלם ממה שהם הפלסטינים רוצים בו. לפחות כרגע.
כל פעם שאני מביט בשמחה הזו הכל כך לא מובנת על מוות של אנשים אולי אני תוהה יש בה משהו עמוק יותר או איזו אמירה שאני לא יכול להבין מעולמי הצר, מהתרבות שלי.
תשובה ל: " גם אם היו פלסטינים שהביעו שמחה על הפיגוע – מול מצלמות שידעו למצוא אותם בדיוק ברגע ובמקום הנכונים – המלה שמחה אינה מתאימה לתיאור רחשי לב הרוב"
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
