רואים כמה חסרה כאן אחוות עמים וארץ ישראל של פעם.. כמו בשיר של אריק איינשטיין, אממ..נכון ארץ ישראל של פעם הייתה ארץ של משטר צבאי, שקרים, מפא"י, וים של שיבולים. אבל זו הילדות שלי, היפה, עם השקרים שעטפו אותה.
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3158413
אני מתגעגע לימים בהם האמנתי בשלום, באחווה הפשוטה עד שיותר ויותר גיליתי איזה מסכת שקרים מסתתרת מאחורי הכמיהה שלי לשמאל הגון, כמו פעם. כמו בימים שהצבעתי למרץ הלבנה והטובה, של שולה אלוני, שמתוך כפר שמריהו וללא שכן ערבי הגתה את התנועה לזכויות אזרח, כאשת המושל הצבאי אלוני היא בוודאי ידעה מהו דיכוי, כמה התמוגגתי אז, נו האמונה הזו.
ובלי ציניות אם היה שמאל הגון עכשיו הייתי נרתם בשארית כוחותי להביא להצלחתו, הייתי מתנדב עם הטרנטלה שלי להביא לניצחונו.
אבל השמאל הציוני רקוב, ומה שמפחיד שהימין הציוני הולך ומבין שהשלטון שלו כמעט ללא מצרים, כמעט, אולי יקרה איזה נס, מתי?
כמה מפחיד לחשוב שראש מחלקת האמנות של בצלאל נחקר במשטרה, ריבונו של עולם, מנהל מחלקת אמנות נחקר, בגלל סטודנטית שקצת לא הבינה את מה שהפוטושופ שלה מכיל, כמה מהר זכויות אזרח פה נמחקות, של כולם, וזה לא מנחם שבשלטון מפא"י כן מחקו אנשים, פעם אז בארץ ישראל הטובה והאלימה.
בימין של בגין לא היה נחקר ראש מחלקת אמנות, של בן גוריון דווקא כן, הארץ הזו הופכת למטורפת. בשום מדינה בעולם המערבי לא היו חוקרים במשטרה ראש מחלקת אמנות, כאילו הוא איזה תא אפל שמתכנן להפיל את השלטון.
אני ממש לא מאמין בכוונות הטובות של שוחרי הגבעטרון והחברה האלה של מפא"י ומרץ, הייתי שם.
ובכל זאת כאשר חוקרים ראש מחלקת אמנות הייתי מצפה להפגנת המונים, בכיכר, אולי כדי לסמן למירי רגב ולביבי את גבולות הכוח.
איפה בני בגין? איפה הימין השפוי, הדמוקרטיה שהם מאמינים בה, היא כוללת חקירת מורים באקדמיה, מחלוקת כן, אבל חקירות משטרה?
ומול זה הנוסטלגיה הזו המזוייפת של המפאייניקים, כאילו סגירת הצוהר או האשנב הקטן שלפעמים נפתח לרצון טוב, מניבה רק שקר ועוד שקר. אולי הגעגוע הכי טוב זו לאהבה הראשונה בכלל, איזה טוהר ואיזה עיניים יפות היו לה.
האם באמת הגיל המתקדם לאט לאט מביא ליאוש כזה, אפילו יש במאית שמטיפה עכשיו להתאבדות או הריגת זקנים המונית, נו טוב לא ראיתי את הסרט. אבל הרעיון די דוחה, אני מבין את היאוש אבל. היאוש שלה אמיתי כל כך, אין באמת יופי בחידלון הוא מר.
הנוסטלגיה לשמאל של פעם היא מרה גם היא, זה לא רק בגלל סטלין, או מאו זו הידיעה שדווקא בארצות הכי סוציאליסטיות לא היו זכויות עובדים. לכן הבעיה של שלי יחימוביץ שהיא מאמינה בשקרים, השלטון הטוב של ההסתדרות של פעם נשען על בריונים, כן שלי, פלוגות הסדרן, אבל את הזכויות שמרו רק למקורבים.
Without an army of the people, there is no freedom of the people. 没有一个人民的军队，便没有人民的一切。
את הסיסמא הזו גיליתי באתר נוסטלגיה למאו, לסמלים שפיארו את סין, המהפכנית, אבל התמונות האפורות לא מסתירות את האימה.
אולי הנוסטלגיה מזויפת, היא חייבת להיות מזויפת, הכמיהה הרי כזו מהתלת, אבל אני מתחיל להבין שדווקא ההבנה הזו של הימין שכוחו להביס בצורה כמעט בטוחה את השמאל הציוני הרקוב פעם אחר פעם, היא בעיה בפני עצמה, מישהו צריך להתמודד מול הכוח הזה, אם חוקרים ראש מחלקת אמנות, זו כבר דיקטטורה. זה הסוף, הדרך מפה היא דרך של דיכוי.
משהו רע קורה מול העיניים.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
