Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 1st ב-אפריל, 2018

1.ג'האד פרינה – מפקד שטח בגדודי עז אדין אלקסאם
2. מחמד אבו עמרו – עז אדין אלקסאם (אמן החול)
3. אחמד עודה – עז אדין אלקסאם
4. סארי אבו עודה-עז אדין אלקסאם
5. מצעב אלסלול – עז אדין אלקסאם (גופתו מוחזקת בישראל)
6. מחמד אלרבאיעה – פעיל פת"ח (גופתו מוחזקת בישראל)
7. ג'האד אבו ג'אמוס – פעיל כתאיב שהדא אלאקצא לואא אלעאמודי,זרוע צבאית של הפת"ח, מזוהה עם מחמד דחלאן.
8. באדר אלצבאע' – תומך חמאס.
9. עמר סמור – פעיל פת"ח, תומך אבו מאזן
10. אבראהים אבו שער-ללא שיוך מובהק
11. עבד אלפתאח עבד אלנבי – ללא שיוך מובהק
12. נאג'י אבו חג'יר-תומך חמאס.
13. מחמוד רחמי – תומך חמאס, חמוש.
14. אמין אבו מעמר- ככל הנראה פעיל ועדות ההתנגדות
15. עבד אלקאדר אלחואג'רי – פעיל החזית הדמוקרטית
16. מחמד אלנג'אר – תומך חמאס. חמוש
17. חמדאן אבו עמשה – פעיל יחידות השהיד נביל מסעוד (לשעבר פת"ח, היום הכוונה אירנית)

אין ילד, אין אישה. אלה לא אזרחים. ממש ההפך מהרושם שחלק מהתקשורת יצרה כולל שדרנים בגלי צה"ל.

טבח זה לא היה, מלחמה במחבלים או במי שניסו לחדור לשטח ישראל. אנשים חמושים חלקם. זה ממש לא הסיפור שסיפרו לנו בתקשורת. לוקח תמיד יום או יומיים עד שהערפל מתפזר, חבל שתמר זנדברג קפצה כמי שמצאה שלל רב, מהפרטנר המומלץ שלה ליברמן היא הרי רצה עם הטיקט הזה בבחירות – אותו היא נטשה בהזדמנות הראשונה, הפלירט הימני שלה הצליח לבלבל אותה. היא שבה מהר מידי לחיק השמאל הסהרורי.

צריך לחכות תמיד עם התגובות. תמר זנדברג היא עיזה פזיזה, קצת לפחות.

 

Read Full Post »

מתוך השמאל כשאתה חלק ממנו אתה נתון במאבק תמידי להיות אולטרא שמאל, אולטרא צודק, יש מלחמה פנימית לא לקחת שבויים, לא להתפשר, לא לתת את הלחי השנייה, או הכל או כלום, וגם הכל לא מספיק, צריך לשאוף ליותר מהכל, זו המטרה. זה האוטומט, זו התבונה שעליה נאמר "המחנה השפוי" הבעיה היחידה, היא שפה ושם יש תקלות כמו למשל המציאות עצמה, מה לעשות, היא לא מאפשרת לברוח.

במידה מסוימת השמאל הוא כמו אבסטרקט באמנות הפלסטית, המינימליזם הביא את האמנות למחוזות של הזיה, אבסורד. זה קרה במשך כמה שנים בשנות השישים של המאה הקודמת ומתחילתה בהשפעה של המהפכה הבולשביקית, הוגים דיברו על אמנות כתחליף לפילוסופיה, ואז הפסיקו לצייר ולעשות דימויים שהיה בהם ולו צל של של צלם אדם – או דימוי פיגורטיבי רחמנא ליצלן, האדם נמחק, כאילו הוא וחייו לא ראויים בכלל להיות בתוך האמנות הנשגבת.

מהבחינה הזו השמאל הוא בהליך טירופי דומה, הוא נאלץ לחבק את החמאס, זה לא בגלל שהוא אוהב דתיים פאשיסטים, הרי זה אותו שמאל שטוען לתהליכי הדתה, ולפחות בחלק מהמקרים יש הדתה כזו או אחרת – אז מה לו ולחמאס. ואולי זה לא רק השמאל, אלה בני האדם מתחרים באיזשהו שלב ברעיון מיסתורי, שאיש כבר לא מבין מה הקשר שלו לרעיון, אבל ברור לכל בר דעת שחייבים לאמץ את הרעיון.

בלונדון כבר אומרים "יחי החמאס" בגלוי בלי להתבייש, בישראל טרם מסוגלים אבל יש כבר דוברים בשמאל שמתייחסים באהדה כזו או אחרת גם כלפי החמאס ודרכו.

השמאל עמוק בתהליכים של איבוד עצמי לדעת, זה המקום שרודה במעט האנשים שנשארו נאמנים, ככול שהאבסורד גדל, הנטייה היא להגברת הרדיקליזם זה כמו שמונדריאן ביטל מחמת בוז ציורים של ציירי מופשט שהיו בהם קווים מלוכסנים ולא הסתפקות בקווים ישרים למשעי, האבסורד הופך לאידאה פיקס. אין מנוס מהאבסורד,  הוא שולט.

ככה בשמאל באירופה שנכנעה לאבסורד בתוכה והיא כבר מגיעה לידי כך שתנועות ניאו נאציות עולות ומתגברות – כקונטרה לאבסורד שבו השמאל נכנע לתנועות של ניאו נאצים מקבוצות איסלמיות בעיקר. גם אצלנו יש מגמה של התחזקות הימין, ככול שהאבסורד שהמחנה השפוי מצליח להשליט על עצמו עמוק יותר, אין מנוס מהאבסורד, הוא כמעט המהות החדשה של השמאל.

אגב, גם הבחירה באולטרא פושע של הון ושלטון, אלדד יניב למנהיג המחאה נגד השחיתות דווקא הוא, היא מסממני האבסורד.

גם אובמה תרם את חלקו הממשל שלו העדיף את טובת ההסכם עם אירן על מדינות ערב המתונות – ההסכם עם אירן מאפשר הפיכתה למעצמה עם נשק גרעיני בסופו של תהליך, זה ההסבר למה הן מדינות ערב הסוניות מתקרבות ללא חשש לביבי ראש הממשלה של הימין הכי מובהק, וממש רוצות בקרבתו, הם גם אומרים שלמען המלחמה באירן הם ילכו עם השטן. למה אובמה לא הבין זאת?

אפילו מדינות ערב חוששות מהשמאל האבסורדי של אובמה שמכיל פונדמטליזם איסלמי.

הוא לקח את כל השמאל ואת אירופה הנאורה לתוך בור עמוק שרק מזל ונס יחלץ אותנו משם ללא מלחמה נוראית.

בתוך האבסורד ההתאבדות היא חלק מהפתרון והיו על כך כבר ויכוחים על גבי דיונים וספרות ענפה, ככה בעזרת ויקי האדיבה ציטוט:

התאבדות היא פתרון רציונלי אפשרי, לפיכך, לאבסורד הקיומי, אם כי רוב האנשים אינם בוחרים בפתרון זה. בחיבורו המיתוס של סיזיפוס, דוחה אלבר קאמי את רעיון ההתאבדות כפתרון לאבסורד. קאמי מציג את חייו של סיזיפוס כמשל להוויה האנושית. האדם משול לסיזיפוס, שהאלים גזרו עליו לגלגל אבן לראש הר, רק כדי לראות אותה מתגלגלת חזרה, ולנסות לגלגלה שנית במעלה ההר, לנצח. כך גם האדם – אנוס לחיות את חייו, בידיעה שאין להם משמעות. קאמי טוען כי פתרון האבסורד אינו התאבדות אלא ההתמודדות עמו. עצם חוויית האבסורד היא הפתרון: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס")

 

אפשר להביא דוגמאות, מוונצואלה ועד לונדון – בוונצואלה פעם גן עדן סוציאליסטי אין היום חיים ואין אוכל, אנשים נמלטים ממנה בבעטה, יש השתלטות של אבסורד ובריחה מערכים פשוטים וראציונלים השמים במרכז את האדם וטובתו – כן זה לא מגונה לרצות בטובת האדם ממש לא, כן גם היהודי הוא אדם וטובתו היא לא דבר מגונה, השמאל שלא היה סבלני כלפי איש מעולם יודע להצליח בחתירה למחוזות הכי אבסורדים, אתה יודע שרק נסיגה משם תציל אותך מדקלום של מנטרות שדופות. בצבא פולניה חלה הנסיגה בצורה הדרגתית. זה לא ברגע פתאום. לא קל להודות שממש נמלטנו מהאבסורד, זה לא אומר שלימין אין מחוזות אבסורדים ומסוכנים לא פחות.

ככה כאשר לוחמים פאשיסטים או אפילו ניאו נאצים מהחמאס מתקרבים עם נשקם לגדר הגבול, אחרי שאספו ממשפחתם מספיק ילדים למען הויזואליה הנדרשת להקניית ויזואל עממי דיו, הם נהרגים, כי מה לעשות, כשאדם עם נשק מתקרב לקו גבול ורוצה לחצות את הגבול, יש את מלוא ההצדקה לירות בו באש חיה.

למה נסוגנו מעזה? בשביל לתת להם לצעוד חזרה למדינה שאותה הם רוצים להשמיד?

 

כדי לתת להם לחיות את חייהם – עזבנו אותם זו הטענה של ההתנתקות וגם הטענה והנימוק הכי מצמית לשמור על צביונה של המדינה היהודית – ככה שכנעו אותנו באותות ומופתים והיה אתרוג למנהיג שלקח אותנו החוצה מעזה באבחה אחת ללא רחמים ללא הסדר ללא תיאום. אבל הם רוצים הכל, והשמאל נכנע, הוא מבין ומוכן להתפשר עם ניאו נאצים, זה הלייבור של לונדון שכבר בחר צד, החמאס הניאו נאצי, והחברים בישראל גם הם סוג של לייבור, מחזקים את יד החמאס.

השמאל הקלאסי וההומניסטי, נניח ויש כזה – לא יכול ללכת יד ביד עם חמאס. זה לא ייתכן זה הכי אבסורדי, והנה זה קורה. וכאן חייבים לומר עד-כאן. אבל זה לא יקרה. העדר השמאלני שועט לקראת התאבדות המונית, כל זאת בד בבד עם הפיכתו לכת, חוסר הראציונליות היא סממן בולט, בקרב השמאל הרדיקלי. משם הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות עד אימה.

 

קזימיר מלביץ'. ריבוע שחור, שמן על בד, 79.5*79.5 ס״מ
1915

Read Full Post »