עברתי קטסטרופה כלכלית, שבגינה אנשים מתאבדים.
אני כאן עדיין, נלחם, ושורד. גם לפעמים מאושר. כן ממש מאושר בחלקה הקטנה שלי.
היו אנשים שהיו לקוחות שלי שנים שדרשו ממני להמשיך לייצר, לא להפסיק, והם שילמו לי בצורה שעזרה לי לשרוד, קבלתי את עצתם ופניתי לבית משפט שאישר לי לעבוד. עברתי תופת שנים והכי גרוע היא הסטיגמה שדבקה בי. למרות שאני איש ישר, הייתי ספק של גופים כמו הכללית ומשרד הביטחון, שלא כיבדו צ'יקים שנתנו לי עבור היצור שספקתי להם, כך בהדרגה עם חוסר יכולת להתמודד. קרסתי. אני לא מיוחד, עסקים קטנים קורסים בכמויות. עשרות אלפים כל שנה.
כל האנשים שעזרו לי היו מזרחיים למעט שניים, את זה לא אשכח לעולם. אחד כבר לא חי, הוא תמיד היה מוכן לעמוד לצידי. גם אחרים עזרו לי, לפעמים אני חושב שזה קשה מידי, ההכשרה האמנותית שלי לא הכשירה אותי להיות איש עסקים מיומן, אבל גם כאלה קורסים. עשרות אלפים. אולי כבר מדובר במאות אלפים.
היה פרופסור מנהל מחלקה שעבדנו שנים יחד, אני ייצרתי את המכשירים בהדרכתו, הוא לא נטש אותי ועד היום אנחנו בקשר.
אחד הדברים המכוערים שאני רואה הם אנשים או טוקבקים שמנאצים אותם בקול רם – רודפים אותם, הם לא יודעים כלום, זה נכון שיש נוכלים, אבל הרוב הם אנשים ישרים שלא הצליחו לשרוד בג'ונגל הכלכלי הישראלי. לעצמאים אין עזרה, אפילו אבטלה אין, או ימי מחלה ויתר התנאים הסוציאלים – אין הבראה ואין ימי חופש. זו המורשת של מפא"י. לרדות ולהתעמר בעצמאים, גם הליכוד לא עשה הרבה לשנות את המצב. אין אלוהים ואין טיפת חמלה לאלה שמאבדים את היכולת להתפרנס, השמאל והימין נוטשים אותם.
אנשים שקורסים סובלים קשות. מי ששורד, חי לפעמים בתת תנאים. עברתי הכל, מהתחתית הכי למטה. עד שחילצתי את עצמי אבל שום דבר לא ברור מאליו. אני נלחם. לא מוותר. לא חס על עצמי.
יש לי סלידה מהבורגנות, ממקבלי הפנסיות התקציביות, אולי יום אחד אוכל להחזיר מלחמה לכמה שפגעו בי למרות שזה לא מעסיק אותי, ממש לא וספק אם אני אחזיר להם כגמולם. רוב הזמן אני חי בתוך העולם שלי הקטן, עם מעט חברים, ולא הרבה משפחה.
חברים שלי חלקם כבר מתו, אחד במלחמה, חברי ילדות לא נשארו לי, כי רציתי להתנתק. אבל מישהו היה צריך לחשוב על מאות אלפים שכבר עברו קריסה כלכלית. אחרי שניסיתי להקים וועד במקום עבודה כעובד קבלן, ועפתי ואיבדתי מקום עבודה, הבנתי באיחור ניכר, שעלי לדאוג לעצמי. זה מה שאני מנסה לעשות. וזה קשה למדי. אבל אני מצליח בינתיים.
באותם ימים האמנתי חברתית בשמאל שבעט בי ובחברי, ולמדתי. אלו היו דמי הלימוד שלי על השמאל החברתי על הפער העצום בין המילים והתיאוריות לבין הפרקטיקה – איך הם נטשו אותי ואת חברי, בסוף הם חזירים שם בצמרת השמאל כמו אחרון הביביסטים. בהבדל אחד משמעותי, ביבי לא מתיימר להיות סולידרי, הוא אבל איפשר לשכר המינימום בזמן כהונתו לגדול כמעט פי שניים, ותאמינו לי שזה משנה.
בימין כמו בימין במיוחד הלאומי הדתי יש אותה חזירות ואותה התנהגות ללא טיפת סולידריות עם עניים, קשה להבין מאיפה זה בא. בגין אמנם הביא שיטה כלכלית ליברלית אבל היה רגיש ונגיש לעניים ובעצמו צנוע. למה הימין הלאומי דתי כזה גס, וערל כלפי עניים?
אין כמעט עובדי כפיים בימין הלאומי דתי אולי בגלל זה הם בזים למי שקרס. אפילו אם מדובר במי שלא חי בעושר ועבד קשה למחייתו.
מהשמאל אני מנותק מרצון, אני לא מאמין להם. הם לא מסוגלים לחמול אפילו על הקרובים אליהם, לא איכפת להם רובם מסודרים בג'ובים שנקנו בקירבה פרוטקציונרית פוליטית הם החלק שמקומבן כהלכה, הם גם מורי הדרך לימין הדתי לאומי, מהמקום הזה הם רודים ומנאצים אחרים.
אין ספק שעוד הרבה דברים צריכים להשתנות חברתית בישראל. לפחות שיתנו לעצמאים את התנאים הסוציאלים המינימלים ששכירים מקבלים. אחרון השכירים מקבל. אפילו עובד קבלן, עצמאי לא מקבל דבר. ממש עולם אכזרי הוא עולמו של העצמאי, כאן מישהו חייב לעשות משהו, לרכך את התנאים.
האם חוסר השוויון הזה לא מביא משפטן מיומן להגיש בג"ץ נראה אולי משם תגיע הישועה למאות אלפי עצמאים, אגב כולם משלמים ביטוח לאומי. שהוא הראשון לרדות בהם. ולהטיל קנסות חסרי חמלה או פרופורציה.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
