הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לפני הרבה שנים אני במילואים עם הפלוגה, הפעם חמת גדר.

באחד הימים, אני בתצפית עם עוד שניים, תמיד אחד ישן, ושניים ערים, כשמגיע תורי לנמנם, אני עוצם עיניים ומתעורר כשאני מרגיש עקיצה ביד, מתנער בבהלה, מראה לחברים וממשיך בשיגרת היום.

היד מתנפחת כמו בלון, אחרי כמה זמן ברור שנעקצתי ע"י משהו לא סימפטי, מחליטים לקחת אותי למרפאה באיזור, מגיעים, ומקבלת אותי חובשת מתולתלת, חיילת אתיופית.

היא מטפלת בי במסירות, מחייכת וצוחקת, אני נבוך, ומוקסם, היד עדיין נפוחה, והיא ממליצה על טיפול מונע, מציידת אותי בכדורים, לא מעט, ואני מתחייב לקחת את כולם.

אחרי כמה ימים הנפיחות יורדת, אני בבית, חושב על העקיצה ובעיקר על החובשת החביבה, נזכר שוב ושוב בתלתלים.

זו הייתה הפעם הראשונה שאני במגע עם מישהו ומישהי מאתיופיה, שמעתי על העליה, רק מקריאה בעיתונים, לא מעבר, החויה שלי יפה ואופטימית.

אבל לומר שהיה איזשהו סיכוי שתהיה עליה חלקה ללא אפליה וללא קשיים וגרוע מכך זו תהיה הגזמה, כבר אז בחלק מהזמן כאשר חשבתי על הסיכוי של עליית אתיופיה, חששתי, מי שמכיר אותנו את החברה הישראלית מודע לגזענות, אגב של כולם, כל כך צפוי.

אז עוד דובר על כך שהנה מדינה כביכול מערבית קולטת עולים בעלי צבע עור שחור, היה קל להיות רחוק מהבעיות של הקהילה האתיופית, היא הושמה בגיטאות, דווקא הרוסים היו הכי קרובים, באותה שכונה עולים מרוסיה ומאתיופיה. ראיתי לפעמים זוגות מעורבים, היה נחמד להאמין שזה הולך לכיוון חיובי. נחמד מדי.

מי שחושב שאפשר היה להימנע מבעיות ולקלוט אוכלוסיה ממקום אחר עם פערים כפי שהם, בלי בעיות, כנראה חי באשליה אופטימית ורודה ולבנה מדי, אין ממש באמפטיה של אירגוני שמאל, שכביכול היום עומדים "ביחד" אבל אין גם טעם להכחיש שהפער נשאר רחב מידי, ולא מגושר עם הרבה דעות קדומות, משני הצדדים, עוד יעברו הרבה ימים ולילות קשים עד שנוכל לראות אור חיובי.

המוות המיותר של הבחור מהקריות, היה רק טריגר, הבעיה אינה רק השוטר שחבל שירה בלי לנסות לשפוט אותו, הבעיה שיש באמת בעיות עם הקליטה ויש המון הזנחה וחוסר טיפול ודעות קדומות. ואותן צריך לפתור.