תּוֹמָא המְפַקְפֵּק, של קארווג׳יו (1601), היה אחד משנים-עשר שליחיו של ישו בברית החדשה, איש דעתן שעל-אף היותו ״תומאס הקדוש״ – לא התמסר אוטומטית לרומנטיקה האֱמוּנִית סביב ישו, שחיפש הוכחה גשמית, שהטיל ספק באמיתותו של האיש העומד מולו, זה שעלה מן המתים והמעיד על עצמו שהוא הוא ישוע. ובניגוד למופע-הכפיים המתחייב מאמונה שאינה מותנית במאומה, תוחב את אצבעו לתוך הפצע הפעור ברום בטנו. בניגוד לאנשי הרקע, הממקדים מבט במתרחש – לא ברור לאן תומא – זה שאחראי לסיטואציה האֱמוּנִית יוצאת-הדופן הזו – מתבונן. האם בוהה, עדיין חסר שביעות-רצון, לעבר האינסוף?! (תומא הוא היחיד שיש איתו קשר עין. ולא קשה להבחין שמבטו מוסט מהפצע) וישו – על אף שקרוואג׳יו מעניק לו נפח תלת-מימדי (ועל אף הידיעה שעלה מן המתים) – נראה עמום, מת משובש.. האם תומא הוא תירוץ לדיוקן-עצמי של אמן ספקן?! כן, אלמנטרי.
עקדת יצחק
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
כתיבת תגובה