הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

מה זה פקטטה? אומרים שזה סימן לאיכות, כן, יותר חמאה ויותר מרכיבים איכותיים.

ובלי קשר, למה כולם התחילו ללטף חזירי בר?

Read Full Post »

עיר שאני לא מתחבר אליה, לא מבין את הקדושה את האבנים אבל היא קצת דומה בנוף ההררי לתבנית נוף מולדת שלי, גם אותה מקיפים עצי אורן ומדרונות תלולים, אצלנו אין אויר קדוש כל כך. העיר שדחתה את החיזור הגורלי שליברמן ודרעי הרעיפו עליה, כל הכבוד לירושלים ולירושלמים.

Read Full Post »

כשאני קורא איך עסקים נופלים ומתמוטטים זה מזכיר לי מקרוב איך ה-עסק של חיי נפל, אני כבר עברתי את הרגעים הקשים – למעשה אני מאחורי זה לפחות של הנורא מכל, מעולם לא הייתי איש עשיר, אבל כשנפלתי במשך שנים התמודדות פשוטה הייתה בשבילי עניין עצום, כל יום חדש לשרוד אותו כל חודש כל שנה, אבל שרדתי, בנתיים.

אני גאה שהקמתי עסק שעסק גם ביצור, כשהייתי לפני כמה שנים אצל חברה בחולון, הלכנו ככה ברחוב, וראיתי חייל מקובע במכשיר שאני יצרתי ובניתי, הייתי גאה, יעברו כמה שנים, ובגידה של מפעל שבבעלות משרד הביטחון, והרבה תמימות שלי, ועוד מספר גורמים כמו יבוא מסין שלא יכולתי לעמוד בפניו, והעסק שלי התמוטט ונפל, בעקבות זה איבדתי את העסק שנשא אותי שנים, שבזכותו הייתי גאה במעשי.

זה מאחורי והצלחתי לשרוד, אני לא היחידי שנפל מאות ואלפי עסקים קטנים ובנוניים נפלו עימי ולידי, הייתי יכול להרחיב, לכתוב ולהוסיף, על מה שאירע, וגם על אנשים טובים שעזרו לי בדרך. כי לבד לא הייתי מצליח לשרוד, ויש אנשים טובים אני לא מתכוון רק לבני משפחה אלא לאנשים שהיו לקוחות שלי ולא נטשו אותי, ולרופא מיוחד מנהל מחלקה שנאמן לי ולעבודתי עד עכשיו.

מאחר ולמדתי אמנות, וזה היה עיסוק תמיד שעסקתי בו לצד העסק שהקמתי – לפעמים עוברת לי מחשבה בראש שלצד האמנות התחרתי בעסק שלא יכולתי להחליט כל השנים מי אני בעצם. עושר ממש לא היה משהו שסחף אותי, גם לא נולדתי במשפחה עשירה ורוב חיי בעצם כל חיי חייתי די צנוע, אוטו פשוט, בלי מותרות, בלי רכוש, ובלי נהנתנות כלשהי, זה זר לי למדי. אולי זה מה שעזר לי לצלוח את התקופה הקשה ביותר. בתקופה שלפני הקריסה הייתי ישן בעסק , בלב של איזור תעשייתי כשאני שומע בלילות נביחות של כלבים וכל מיני גורמים מפוקפקים שפעלו בחשכה שם בלב האיזור האכזרי שבו בית המלאכה היה ממוקם, בחדר שהיה מיועד לחדר טיפולים בעסק שלי שעסק בציוד רפואי, שמתי מיטה מתקפלת שקניתי לצורך זה, ועליה ישנתי כי בשנתיים האחרונות לא יכולתי להעסיק עובדים מחשש שלא אעמוד בתשלום המשכורות שלהם – חלק מהם שמרו עימי על קשר, אחת ניסתה לעזור לי בכל דרך הציעה לי לעבוד ללא שכר ולא הסכמתי. נשארתי לבד במערכה, יום יום הייתי בא לעבודה עייף מין עייפות כזו שלא הצליחה להביא לי שינה, עייפות שנגררה עם כל בשורה רעה שהבנק שלי טרח להביא לי ואז זו הייתה תקופה רצופה בבשורות קשות אחת אחרי השניה במין מדרון אינסופי של מפלה וקריסה, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה הייתי עובד ומנסה להציל מה שאפשר, ללא הצלחה מרובה. בסוף העסק קרס, הרמתי אז ידיים.

ואז נפלתי למין סיטואציה של אדם ללא הגנה, בלי כסף, בלי שום דבר ורק צרות תביעות דרישות תשלום וכו. עברתי ושרדתי את זה, זה מאחורי.

היום אני עוסק בתחום במידה הרבה יותר פחותה, ועובד בכמה עבודות על מנת שאוכל לשרוד, שמעתי שיש איש ששמח מאוד על נפלתי. אני שמח שגם בנפילתי אני משמח אנשים מסוימים, זה חשוב.

בכל אופן אני לא שמח לקרוא לאחרונה על נפילת עסקים על אנשים בגילי שמוצאים עצמם ללא תעסוקה – בארצנו אדם מעל גיל ארבעים הוא אדם שקוף למערכת לעיתים ללא כל אפשרויות פרנסה, זו תופעה הולכת ומתרחבת לצערי ואני לא יודע להצביע רק על גורם אחד מסוים שהביא את התופעה הזו ההרסנית. אני יכול לומר שיבוא מסין אשם במידה לא קטנה בהרס המון תעשיות ובעלי מלאכה מהסוג שלי ולא רק כאן בישראל, לפני הקריסה קבלתי הזמנה גדולה ונסעתי לטורקיה לאיש עסקים ובעל מפעל מתחומי שהכרתי בכנס בגרמניה כדי לקנות ממנו חומרי גלם שמהם אכין את ההזמנה, הוא כבר אז סיפר לי איזו התמודדות קשה יש גם בטורקיה עם יבוא זול מסין שהורס כל חלקה טובה. זה לא מנחם שאלפים ואולי מיליונים בעולם בעלי השכלה ונסיון נשארים ללא עבודה, אני יכול לומר מנסיוני שלעולם אסור להרים ידיים, ולעסוק בכל עבודה שרק ניתן – וחשוב לשמור על הבריאות שלמזלי אצלי היא פחות או יותר תקינה. לא לחשוש מלעבוד גם בעבודות שפעם היו נחשבות בעיני כבזויות – ואני די מגחך כשאומרים שכול עבודה מכבדת את בעליה, זה נכון מבחינת העיקרון בפועל זו הרגשה לפעמים של עליבות ותשישות איומה. זה נפלא לגלות בתוכי את הכוח הזה לשרוד, ובסיוטים הכי גדולים שהיו לי לא הייתי מאמין שאני אשרוד את התקופה שעברה עלי – ועובדה ששרדתי, אחיין שלי דיבר פעם בנוכחותי על אימי ז"ל על כוחה לשרוד במחנות, של אישה צעירה שמשפחתה נרצחה והיא עברה תופת, באיזשהו מקום לי אסור להרים ידיים, במיוחד לא לי. ואני משתדל שזה לא יקרה למרות שאנשים אפילו מפלדה לפעמים קורסים.

בתהליך הנפילה עשיתי שטויות על מנת שאוכל להציל עסק שגם כיום לדעתי היה עסק מיוחד, למשל בניתי מכשירים לילדים נכים, לילדים אוטיסטים, מכשירים פשוטים, ועד היום אני בונה מכשירים כאלה ואת כל התוכניות שלי לבנות מכשירים ולפתח הלאה לא אגשים כבר כנראה. הייתי הגון מעולם לא שילמתי שוחד, אף שלא פעם יותר מרמזו לי לעשות כך, לכל מיני גורמים, הייתי גאה מידי מלשלם שלמונים על מנת שאוכל לשרוד, אבל בעצם אני שורד, עדיין עובד, עדיין בונה מכשירים, ועדיין חי את חיי.

כל פעם שאני קורא על איש שהעסק שלו קרס, שמלאכתו ואני איש מלאכה לא צלחה זה צובט לי בלב, מכעיס לפעמים כעס איום ומשתק, אני יודע שזה לא רק אני, יש מאות אלפים, את חלקם אני רואה, אני רואה איך עולמם התמוטט. ועדיין אין לי שום תובנות למה זה קרה, למה לא מצליחים להתמודד עם אנשים שעוברים תקופה כזו, למה אין עזרה מערכתית, לשיקום אמיתי של עסקים, עסקים שחשוב שישרדו והם לא שורדים, וזה חשוב לא רק בגלל האנשים שמעורבים בזה ומקום עבודתם זה חשוב כי לכל חברה בריאה צריכה שיהיו עסקים כאלה זה נחוץ לכל חברה. בנתיים אני מחכה לתובנות שיגיעו, אין לי ספק שצריכה להיות תשובה לא רק של אנשים אלא של המערכת. מהי בדיוק התשובה או התשובות אני לא יודע ממש, רק לא להרים ידיים.

נ.ב

צבא פולניה היה פורמט שאימצתי כי הוא איפשר לי להתרחק מהמשהו המאוד פרסונלי שלא יכולתי להתייחס אליו מטעמים מובנים אפילו ששם הבלוג הוא שמי האמיתי לחלוטין, ככה כתבתי בשם צבא מדומיין, בשם איזשהי נוכחות תרבותית קלושה שאני חלק ממנה ואולי לא תמיד אהבתי, אני אמנם לא פולני, אבל מאוד אשכנזי במוצאי. אז זה הומור עצמי, מותר לי.

תמונה שצולמה אז בלילות ההם מחלון בית המלאכה..

Read Full Post »

היום הראשון קשור באימי ז"ל שהייתה ניצולת שואה, ילידת צ'כוסלובקיה, אישה אמיצה שרק בגיל מאוחר הכרתי את סיפורה האישי, היא שמרה על שתיקה כמו רבים מניצולי השואה לנו היא מיעטה מלספר על מה שעבר עליה. אבל הגיע איזה יום שבו היא שיתפה אותי שהיא אינה מקבלת הנחה בארנונה למרות שכבר הייתה בגיל הפנסיה ומגיעה לה הנחה כחוק. לא הבנתי מה פשר המניעה הזו מקבלת זכות המוקנית בחוק לכל מי שמגיע לגיל פנסיה, ואז החלטתי ללכת לעיריה, כמובן אחרי ששיכנעתי אותה שאצליח לשנות את רוע הגזרה.

בעיריה התברר לי מפי הגבורה, פקידה לא עדינה במיוחד, כי הסיבה לביטול ההנחה היא הרנטה מגרמניה, שאלתי את הפקידה מה עניין שמיטה להר סיני? האם אימי ז"ל לא הרויחה ביושר את הרנטה? שאלתי בתמימות אופיינית לי; היא הרי שהתה בכמה מחנות השמדה, משפחתה הושמדה, היא עבדה בפרך, האם לא מגיעה לה רנטה צנועה שהיא בכלל פיצוי על בעיות בריאות מהם סבלה בעקבות "הבילוי" במחנות השמדה, אבל הפקידה לא התרשמה כלל, היא עמדה בתוקף כי את ההנחה אימי לא תקבל כי היא קיבלה רנטה מגרמניה. הבנתי שעיני אנשים במדינה צרים עד-כדי-כך שהם רואים ברנטה מגרמניה "פרס" או איזו חבילת מזומנים חסרת תקדים שאדם "זוכה" בה.

עד-אז הייתי ציוני גאה, אפילו גאה מידי, בעל אוריינטציה שמאלית אבל גאה – כך חונכתי, הפרשה הזו הפכה אותי למישהו שמתחיל להבין את המציאות קצת אחרת, לא נתתי יותר מאז אמון במימסד הציוני. ההחלטה הזו למנוע הנחות מניצולי שואה שונתה רק בשנים האחרונות, משקמה זעקה מרה, למדתי שהמימסד כאן ה"ציוני" שעושה שימוש בשואה לסחוט כספים (שכמובן לא מגיעים לניצולים עצמם) הוא אכזרי כלפי החלשים ביותר והעניים ביותר, המסכנים מכולם הפכו ע"י המימסד הציוני לאבן שואבת לעוד ועוד מסחטות כספים ובאורח פלא הכספים תמיד הגיעו לקבוצות חזקות ובאופן גורף לא הגיעו אף פעם לחלשים שבשמם תבעו את הכספים מכל העולם, כאילו האלף שקל בערך שקיבלה אימי ז"ל כרנטה לחודש היוו שלל נכבד שמצדיק שלילית זכות להנחה כפנסיונרית, והרי ברור שזו הייתה החלטה של מנהיג ציוני ראוי ומכובד – החלטות מהסוג הזה לא מתקבלות ע"י פקיד צריך להיות מספיק נבזה כדי להחליט לגזול את כבשת הרש, וזה תפקיד המנהיגות הציונית רק ככה הם מוכיחים שהם ראויים להנהיג.

יום כיפור השני הוא כלכלי- אישי, רק לאחרונה יצאתי ממנו ויצאתי חכם ומחוזק יותר.

הייתי בעל עסק ליצור אביזרים רפואיים בין היתר ספק של חברה של משרד הביטחון, החברה הזו נסגרה בעודה חייבת לי כספים – וגם לאחרים. נאלצתי לפנות לבית מישפט, זכיתי, ביציאה בעודנו במעלית בבית המישפט, אמר לי הגזבר של אותה חברה ממשלתית של משרד הביטחון שלא הראה אגורה מהם, הוא התריס לעברי " אתה לא תצליח לגבות מאיתנו אגורה" והוא צדק. לאחר זמן התקשר אלי עורך דין, ושאל אם אני האיש וכו שלו חייבת החברה הנ"ל כספים ועניתי שאכן זה אני. הוא אמר לי בערך כך: תשמע זו שיחה אופ-דה-רקורד אני מציע לך חצי סכום ושתסכים למחוק את היתרה, אני ברוב טיפשותי כרגיל התרגזתי – במקום לקפוץ על המציאה אבל ציניות תמיד גורמת לי לכעס זו חולשה שלי. הרי יצרתי אביזרים במו ידי לחיילים, הזעתי, הייתי גאה בעמלי, במה שעשיתי בעשר אצבעותיי, הוא לעג לי והפך את עבודתי למין סחר כזה בזוי שניתן למחוק במחי מילה או תיאור מפולפל וציני. כמובן שלא ראיתי אגורה מהם, הגשתי קובלנה למבקר המדינה, היא הוצדקה כמובן – אבל הם הרימו ידיים, הסבירה לי אז עורכת דין של מבקר המדינה שיש פרוצדורה של "קניית חוב" מה שמסביר את התוצאה העגומה. הייתי די מזועזע, מצד אחד יש בידי פסק דין, מצד שני איני יכול לשנות במהומה את רוע הגזרה ולא לקבל את מה שמגיע לי את פרי עמלי. הכסף התחיל אז להיות חסר לי, גם לכסף הזה היתה משמעות לתזרים המזומנים ובתגובת שרשרת ניזוקתי קשה והעסק התחיל לקרטע.

לא הייתי מעולם איש עשיר, למדתי אמנות, ולפרנסתי הקמתי עסק בתחום של יצור ציוד רפואי (לא האמנתי שאוכל להתפרנס מאמנות), הייתה לי הצלחה מסויימת בקטעים מסויימים – העסק היה ממש מוביל הצלחתי מעל למשוער יצא לי שם של דייקן ואיש ישר, שנים הייתי גאה על היותי יצרן של ציוד שבו משתמשים אנשים וגם חיילים. אבל האכזבה שתפסה אותי אז הייתה משהו שלא השאיר בי הרבה תיקווה, עוד מכות כאלה שהתווספו בהמשך, במין ראשומון והעסק שלי קרס, גם מסיבות אובייקטיביות (תחרות מסין למשל), זה עסק שפירנס אותי ואת עובדי למעלה מעשרים שנה, בכבוד.

כתבתי על זה כאן בעבר, כדי לשרוד את התקופה המרה עבדתי בשלוש עבודות שונות, על מנת שאוכל לשרוד, איש אחד שרצה לפגוע בי כתב שאני מובטל,זה משהו שקיים בישימון הוירטואלי בלבד – המצאת שקר לפגוע באדם שאינך אוהב ביריב אפילו מתוך ידיעה שמדובר בשקר. הוא ראה במה שעבר עלי נשק נגדי, נגד דיעותי, אבל עבדתי כמו שור לשרוד וזו הייתה הוצאת דיבה.

אלה שני ימי הכיפור שלי, אני שרדתי, כיום אני עובד עדיין בתחום של יצור אביזרים, באופן צנוע בהרבה, אבל עובד ואצטרך לעבוד עד יומי האחרון ואולי זו דווקא בשורה טובה הבטלה לא עושה טוב לאיש, אני עובד גם בעוד עיסוק, ככה אני שורד. מובטל אמיתי. למדתי על בשרי את המימסד הישראלי, מטובו ובכלל.

***

אין לי איזה מוסר השכל על מה שעבר עלי, אני לא מאמין שאני היחידי שעבר דברים כאלה, צריך מזל לשרוד ואני שורד בנתיים, אבל המדינה לא צריכה לנהוג בנבזות כלפי אנשי עמל, מילא אותו איש שהעליל עלי אדם שעובד בכמה עבודות שאני מובטל, הלוואי הייתי מובטל – מעולם לא ידעתי את המילה והמושג הזה למעט כמה חודשים בטלה שנכפתה עלי בין עבודה לעבודה, אני יכול רק לתהות ביני לבין עצמי איך המימסד הציוני פועל בנבזות כלפי חלשים ואגב אין הבדל בין ימין ציוני לשמאל זו ממש מורשת הציונות לפגוע בחלשים כאשר פקידי מימשל או מקורבים מסדרים לעצמם את העוגה, לכל אחד הקרוב למימסד ברור שזכותו לשרוד ולפגוע בחלשים היא זכות יסוד. איני בטוח מה מקור הרוע כאן, אבל אולי בהמשך אלמד.

אולי זה ישתנה יום אחד, נקווה שלא מאוחר מידי.

Read Full Post »

אבל בחוץ, כשאתה עובר מהר את הרמזור, הוא (מבעד החלון של האוטו כשידו השזופה מופנית החוצה בתנוחה אדנותית) שורק לך בשושו שהכל כבר הוחלט הוא יודע ואל תשאל מאיפה הוא יודע, אתה שומע אותם, יוצאים מהחורים, כל המומחים, אחד אחד.

שעתם הגיעה, הם פורסים את מרכולתם מעל מרקעים זורים פאניקה באופן הכי זחוח, איש איש מספר בתורו בפרוטרוט מדהים מה יעשה אסד, מה יקרה לאסד, מה יקרה לנו, מתי, איך ובעצם הכל ידוע. זהו. אבל לא אצלנו, בפלוגה הפולנית שקט, אנחנו לא יודעים שום דבר.

Read Full Post »

אגלי זיעה, או טיפות מים מלוחות נמרחו על פניה, עד-שהיא ניגבה עברו כמה דקות, המריחה היתה גסה ומהירה, היא נראתה לגמרי אחרת.

אז מה זה משנה חשבתי כדי להימלט מהמבוכה התרכזתי באגלי הזיעה הנוטפים כאילו מדובר במפל מים שיורד מהגבעה שהיינו קוראים לה "ההר הקטן" והיא מכוסה היום בגושי בטון עצומים ומכוערים.

Read Full Post »

שמפא"י היא אסון, אבל אז חשבתי שבעצם גם מה שבא אחרי אסוני לא פחות, ואז חשבתי אולי מפא"י הייתה יכולה להיות משהו אחר, ואז הבנתי לשניה שחלפה שלא משנה מה אני חושב. טוב שנזכרתי בזה.

Read Full Post »

כשהקימו את המדינה או את הדבר הערטילאי הזה ( ומי כחייל נאמן בצבא פולניה רואה וחש את המקום), שלא ניתן לתלות את מעשה ההקמה ברצון אחד ברור והחלטי.

או באיזו גחמה ברורה, אלא באוסף מיקרי של רצונות, חלומות ואפילו חלומות הזויים, טעויות, רשע, תמימות הכל יש שם, ברקע ההתאפשרות של ההקמה של הדבר הערטילאי הזה, אבל לאחרונה ובזמן האחרון אני כל הזמן הוגה והוזה באפשרות שמדובר בטעות נוראית.

היו אנשים באירופה סוציאליסטים יהודים (הבונד) ששללו את הקמת המדינה, ראו בה חלום הזוי, הם קמו ברוסיה, בוילנה של אז, יש לי שני דודים שהיו בונדיסטים, כנראה המעגלים נסגרים כעבור זמן, אפילו שמעולם לא פגשתי בהם, רק בבני הדודים פגשתי, הנה ברבות הימים אני מרגיש אליהם קירבה, אני מדבר עברית זו שפת אם, ואני חלוק על התנגדות הבונד לעברית, אבל לא פעם בזמן האחרון עולה בי המחשבה, שהמפעל שנבנה פה מקורו בטעות נוראית.

הרגשה של החמצה, של הכרה שאין הרבה תיקוות לעתיד שיהיה ראוי לחלומות, למה שקיוו האנשים התמימים שיצאו ממחנות ההשמדה או שבגלל אידיאולוגיה ציונית ישרה חברו לגורל של המקום.

הרגשה שלפעמים אין מוצא, שאין דרך כבר לשקם את ההריסות ואת הרוע שהשתלט כאן לא ניתן להדביר כבר. זו ההרגשה שמקוננת בי לאחרונה, אולי זו הבעיה האישית שלי, שלי בלבד.

בונדיזם.נט: http://www.bundism.net/

Read Full Post »