מצב ביש, אין מוצא ואין מצב אפילו, רק תהיות, נדרש זמן, ובנתיים טעויות, אצלנו הכל יכול להיות, רק עכשיו באים למסקנה שהמצב הולך ומחמיר מסביב. וזה לא שיש הבנה לתהליכים, המלחמה היא מלחמה אכזרית אבל מתי מעט יודעים איך תסתיים.
תוך כדי הסתכלות על המצב, עלתה לה מחשבה, הייתי אומר לא סימפטית, מקריאה על המתרחש בממלכת סוריה, התהליכים של הפירוק, של משפחת העריץ, האיש שרק לפני כמה שנים היה בעל מעמד לפחות בקרב אנשים מסויימים ונניח נאורים למחצה, כי קשה להיות נאור וזה בלי סייגים, והנה מסתבר שחל סחף, המשפחה מתפרקת יחד עם פירוק המשטר, הקולות הם קולות עזים קראתי שמתו עד כאן כ-45000 אנשים במלחמה הזו, חייבת להגיע מסקנה כלשהי בקרב העמים, על הערך של הדמוקרטיה בכל זאת, עם כל רקבונה, ואיש אפילו אם הוא שמאל ציוני מטומטם, לא יכול לברוח מהמצב ביש של הדמוקרטיה כאן, על חוסר יכולתה לצאת למסע לפתרון בעיות יסוד, אבל בהינתן אפילו שזו דמוקרטיה בשפת עמך "דמיקולו" עדיין יתרונה בולט לאין שיעור מעל יכולת השרידות של משטר שמצליח לצוף מעל המים רק בזכות האכזריות שלו והיכולת לחיסול עצמי, גבולות הכוח, מושג שנכנס לשיח בגין בעיות אחרות, מתאר גם את מצבו של האביב הערבי, שאולי אפילו הקור היחסי לא מצליח לטשטש, גבולות הכוח של משטר באות לידי מיצוי ואיזשהי מסקנה שמהדהדת באויר.
