בערב הוא הגיע, בקושי ראיתי, ואז ירדתי לרחוב, הוא היה באוטו לבן, במדים, גייסו אותו בצו 8, הוא חייך, שאלתי אותו למה הוא מחייך, הוא צחק.
ואז הוא הגיש לי יד קצת רועדת ולחצנו ידיים, הוא נראה לא רע במדים, קצין, רב-סרן, כשאותי גייסו בצו שמונה הייתי בתל אביב ולא היו אז טלפונים ניידים, והייתי צריך ללכת לחברה שהיה לה טלפון בבית להודיע להורים שאני מגוייס.
אבל גם לי היה מרוח חיוך טיפשי על הפנים.
***
אז בסוף החליטו לא להכנס, מזל, כי תמיד שנכנסים זה כואב, ואז בורחים, תמיד זה נגמר רע, בימים ההם עוד הייתה אשליה שניתן להגיע להכרעה, שיש איזה מצב שיכול להביא אותנו לאיזו התייצבות, ותמיד היינו מאוכזבים כי זה לא קרה, כמעט תמיד היו סיבות כאלו מקריות כאילו זה קרה רק בגלל משהו בלתי תלוי בנו, אבל עובדה, זה היה כואב ותמיד הפסדנו, כל פעם שחשבנו שהניצחון גדול יותר, עבר זמן, ואז התחוור לנו שההפסד גדול יותר. טוב שלפחות הפעם לא ניצחנו.
