הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

היא עשתה משהו ללא ידיעתי אבל למעני, ככה הסתבר בהמשך, אני לתומי חשבתי שזה נאה אבל תמים למדי, ואז היא גילתה לי שהיא שנאה אותי.. "אבל עכשיו אני אוהבת אותך" וביני לבין עצמי חשבתי שזה מיותר, לשנוא אותי קודם.

Read Full Post »

אצלנו כולם נולדו נימולים, אנחנו יהודים מבטן ומלידה אבל לאחרונה דנים בפרטים הנוגעים לזהות הגברית שלנו, ולא סתם – הערלים נוהגים בנו בפינצטה ממש ולא דופקים חשבון, הכל הפך לנחלת הרבים, גם הזין שלנו.

כמה סימנים במרחב המילתי:

א. הנוהג לחתוך הוא נוהג די פרימטיבי, אבל לא פחות פרימטיבי לעשות פירסינג לפיטמה או לדגדגן רחמנא ליצלן, וזה חלק מחופש הפרט הנהוג בכל תרבות מתקדמת.
 כן את התינוק הנימול אי-אפשר לשאול, אבל מי שמאמין שישו נולד מרוח הקודש, יכול להאמין שרוב הנימולים נתנו הסכמתם מראש ( מה רע לנו להיות יהודים נימולים), זה די מרגש להביט דרך הזין על האחר, ולמצוא שם פגמים, אבל זה לא מעיד על רוח של סובלנות ניכרת.

ב. אם אפשר היה לשאול מה הכי פרמיטיבי בכלל, מין שאלה כזו מטומטמת, הרי שהתשובה שחייבת להיות גם היא לא פחות מטומטמת מהשאלה, והיא תהיה ודאי שהחיים עצמם, הם פרימטיביים. שיש משהו בסיסי והישרדותי שכל מעטה התרבות מעליו כפוי ובלתי עקרוני, כולנו מתחת לפני השטח חיות, ואולי זה הסוד הכי גלוי לעין.

ג. אלוהים, למה לא יכולת אם-כבר מדברים על היכולות שלך כאלוהים, לברוא אותנו נימולים, מה הבעיה אלוהים, אתה הרי מסוגל לכל.

ד. מה יפה יותר זין יהודי נימול או זין של ערל עם העור הזה שנראה קצת כמו הזהו של חמור, כיהודי כשר הפעם הראשונה שראיתי זין ערל היתה בהחלט טראומטית. הזין שלנו יפה יותר, אולי לא יפה לכתוב ככה אבל מה לעשות היופי במקרה הזה אינו רק בעיני המתבונן.

ה. לגבי הביצוע ; עיצה ממני למוהלים ובכלל לדת היהודית העקשנית, תראו חברים הנוהל שלנו לחתוך הוא ברית עם זה שתמיד מאכזב אותנו, אז אם אי-אפשר לבטל אותה את הברית, כאילו מה כבר נפסיד, אולי הגיע הזמן לעדן אותה; בלי מציצות ושאר ירקות, מה דעתכם לחתוך בתנאים סטרילים תחת ידי מנתח אורלוגי מיומן, שאליו יצטרף איזה מוהל עם זקן שיעשה קולות של הברית וזה יהיה כשר וגם לא עניין כל כך וולגרי, מה הדחיפות הזו להתנהל כמו שריד של עם שנוהג בצורה שערורייתית באיבר הרגיש הזה?

ו. אנחנו נוהגים לכבד במילים די בוטות פרימיטיבים שחותכים לאחיות שלנו את הדגדגן בכמה תרבויות מוזרות לא פחות מזו שלנו, ודי בצדק, משום מה הנוהג הזה לכבד בקללות את הנוהג הפרימיטיבי, לא עובר ישירות לעצם הביצוע המוזר והדי בוטה של הברית בנו, בעצמנו, ובבשרנו הרך, נו טוב לא תמיד הוא רך כל כך.

ז. אין מה להוסיף.

Read Full Post »

המחשבות הולכות ובאות, לפעמים באור שכבר גווע אני תופס איזה אינדיאני באמצע השום מקום וקורא לו "היי-היי" והוא ממשיך ללכת בשבילי הדימיון במורד רחוב דהוי, בגבעות מנהטן, של אז,  כשהעשב היה מספיק גבוה ונקי וביזונים התאספו ללא חשש בעדרים מחכים שאיזה אינדיאני יהיה מספיק רעב לתקוע בהם חץ מורעל, והיום עדרים אחרים מתאספים בערך באותו מקום, שצופה מעל שכבת בטון מהותית, הם מהלכים  על שתיים בשכבות לבוש לא מעור ביזונים כמו האינדיאנים של אז, אלא בבד שנתפר בסין, והגיע מורכב משלוש שכבות עד שהתיישב במנהטן, צמוד לגוף של איזה מושחת קאפטליסטי.

ואז אני נזכר שאני פה, כאן, ואני אומר "היי-היי" .

Read Full Post »

היא נכתבה בהקדשה בעמוד הראשון של ספר שלא קראתי של קניוק, מילים פשוטות, על אהבה שהיינו אמורים לתת לה להתרחש, ולא הצלחנו.

ואולי בגלל זה לא קראתי את הספר הזה.

Read Full Post »

כבר הכותרת מעצבנת, מה כבר יכול להיות טוב במורה לספרות, הרי כל תפקידה להמאיס עלי ,  את הקריאה, הפרשנות שלה חייבת להרוס ולמוטט כל רושם חיובי מלכתחילה כל פעם שאני מפיק  הנאה מספר, אז, היא הורסת ומחריבה.

אבל לא בזה רציתי לעסוק, פגשתי את מורתי לספרות, פעמיים ראיתי אותה, עם בנה, היא כבר זקנה, הוא ענק, איש גבוה ושמן, היא רזה, סדוקה, כולה חיוורת, נראית כמתפעלת על שהיא עדיין פה, איך אני יכול לכתוב עליה דברים רעים.

כשהייתי צעיר יותר בגללה עברתי כיתה, היא עיצבנה אותי, ולא יכולתי להביט בה, הלימוד אצלה היה סבל ממושך וקשה, כל מילה שהיא אמרה הייתה חויה קשה לשמיעה היא הייתה צורמת, היא עישנה בכיתה אז זה היה מותר, פניה היו מחוטטים, היו לה חורים בלחיים, כאילו הפנים שלה הם פני הירח, מכתשים פעורים ממש, והיא שנאה ספרות יפה, כל מה שנראה יפה היה שנוא עליה.

עברו כמה שנים והנה שוב אני רואה אותה ומרגיש חמלה, היא עברה חיים די קשים, גם להיות מורה לספרות שנואה, וגם לגדל ענק כזה, שמן,  והיא עדיין מסתכלת על העולם לא מאמינה שהעולם עולל לה את זה; כאילו הבטיחו לה עולם אחר, אנשים אחרים, אולי היא בכלל שונה, הייתי צעיר מכדי לדעת, והיא כל פעם שלחה אותי למנהלת, והמנהלת אהבה אותי, ותמיד חייכה כשראתה אותי, אלוהים יודע למה, עד שהציעה לי לעבור כיתה, הייתי  התלמיד הראשון שעבר כיתה בגלל המורה לספרות.

Read Full Post »

אינך יכול להתעלם מהם, זו תופעה, אנחנו כאן בודדים, בוירטואל, אולי גם מחוצה לו, אבל גם אם אנו מוקפים באנשים חביבים שמשום מה מרגישים קירבה אלינו, אנו לא נותנים להם לבוא לכמה מקומות, אולי כי זה אינטימי, אולי כי אנחנו צריכים מרחב, שלא יתקעו לנו כל מיני מכרים במקומות מסויימים, שלא יקפצו לבקר אותנו בשעות בלתי מקובלות.

אבל בצבא פולניה יש כמה משפחות שחם להם לבד, חם להם גם יחד, והן מצורפות, כלומר לכל פעולה יש צירוף, הם יחדיו, אולי זה ההסבר לתופעה הבלתי מרנינה שישראל היא ארץ בה תופעת גילוי העריות מהגבוהות בעולם, כולם נכנסים לתחת, אחד לשני איפה שחם, כי הרי החום הזה זה סמל הישראליות. כולם מאותו קיבוץ איפה שממש חם בתחת, כולנו נדחקים לגעת בך, אתה שחם לך, אתה שלנו, מכירים אותך.

אבל פה? דחילק, אני שואל את עצמי אם זה אמיתי, משפחה שלמה רודפת אותך, כמה שלא תצליח עם ראש המשפחה, תבוא איזו חברה שלו, אחותו, אח שלו, הבן האורגני והבן החורג, כמו מטען חורג הם נופלים עליך ואין לאן לברוח, זה כמו לעשות תאונה עם משפחת פשע, לך תתחיל עם ראש המשפחה, אפילו אם לא ראו אותך כולם ברגע הראשון, הם יקפצו עליך בהמשך, אלוהים, משפחה, כמה שאתה רוצה להיות באיזה אי נידח, איזה קרוזו בודד ותלוש, ולא למצוא לידך ישראלים או את הישראליות שחם לה, כל הזמן אני מנסה לחשוב איך זה התחיל, הרי הייתי פעם פטריוט, חינכו אותי לאהוב את ארצי ומולדתי, את עמי, מה קרה.

מה שקרה שנדבקו לי כל מיני אנשים שחם להם, בכל מיני מקומות, היה לי חוף פרטי באיזשהו מקום, באתי לבד או עם חברה או אשת חיקי, כשהיא באה, ותמיד קפץ עלינו מישהו, רוצה לנגוס באינטימיות שלנו, להתערבב לנו, וכאן אתה כבר מנסה להתרחק, כותב בצורה מרחיקה שלא יבינו בלי מוצי, אין לך מולדת כאן, כך אתה חושב, ואז הם באים, אלה שחם להם בתחת. הישראלים נו.

אין מקום שלא חם להם, להפגנות ולצבא הם הולכים בזוגות, התחתנו ביחד וימותו ביחד, אפילו בגן עדן יהיו ביחד, רגע הם לא מאמינים, טוב, נראה כבר, אבל בטוח שבשום מקום גם הם יהיו ביחד.

כמה שזה דבוק וביחד שחם להם או לא הם תמיד ביחד, מחר היום, תמיד חם להם, חמימים ביחד, משפחה שחם לה ואין לאן לברוח מהם.

Read Full Post »