המחשבות הולכות ובאות, לפעמים באור שכבר גווע אני תופס איזה אינדיאני באמצע השום מקום וקורא לו "היי-היי" והוא ממשיך ללכת בשבילי הדימיון במורד רחוב דהוי, בגבעות מנהטן, של אז, כשהעשב היה מספיק גבוה ונקי וביזונים התאספו ללא חשש בעדרים מחכים שאיזה אינדיאני יהיה מספיק רעב לתקוע בהם חץ מורעל, והיום עדרים אחרים מתאספים בערך באותו מקום, שצופה מעל שכבת בטון מהותית, הם מהלכים על שתיים בשכבות לבוש לא מעור ביזונים כמו האינדיאנים של אז, אלא בבד שנתפר בסין, והגיע מורכב משלוש שכבות עד שהתיישב במנהטן, צמוד לגוף של איזה מושחת קאפטליסטי.
ואז אני נזכר שאני פה, כאן, ואני אומר "היי-היי" .
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
כתיבת תגובה