כבר הכותרת מעצבנת, מה כבר יכול להיות טוב במורה לספרות, הרי כל תפקידה להמאיס עלי , את הקריאה, הפרשנות שלה חייבת להרוס ולמוטט כל רושם חיובי מלכתחילה כל פעם שאני מפיק הנאה מספר, אז, היא הורסת ומחריבה.
אבל לא בזה רציתי לעסוק, פגשתי את מורתי לספרות, פעמיים ראיתי אותה, עם בנה, היא כבר זקנה, הוא ענק, איש גבוה ושמן, היא רזה, סדוקה, כולה חיוורת, נראית כמתפעלת על שהיא עדיין פה, איך אני יכול לכתוב עליה דברים רעים.
כשהייתי צעיר יותר בגללה עברתי כיתה, היא עיצבנה אותי, ולא יכולתי להביט בה, הלימוד אצלה היה סבל ממושך וקשה, כל מילה שהיא אמרה הייתה חויה קשה לשמיעה היא הייתה צורמת, היא עישנה בכיתה אז זה היה מותר, פניה היו מחוטטים, היו לה חורים בלחיים, כאילו הפנים שלה הם פני הירח, מכתשים פעורים ממש, והיא שנאה ספרות יפה, כל מה שנראה יפה היה שנוא עליה.
עברו כמה שנים והנה שוב אני רואה אותה ומרגיש חמלה, היא עברה חיים די קשים, גם להיות מורה לספרות שנואה, וגם לגדל ענק כזה, שמן, והיא עדיין מסתכלת על העולם לא מאמינה שהעולם עולל לה את זה; כאילו הבטיחו לה עולם אחר, אנשים אחרים, אולי היא בכלל שונה, הייתי צעיר מכדי לדעת, והיא כל פעם שלחה אותי למנהלת, והמנהלת אהבה אותי, ותמיד חייכה כשראתה אותי, אלוהים יודע למה, עד שהציעה לי לעבור כיתה, הייתי התלמיד הראשון שעבר כיתה בגלל המורה לספרות.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
