הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

Read Full Post »

האירוניה בסמיכות לזמן מביאה למסקנה שרוב בני האדם רואים באמנות מודרנית וכל גרורותיה עד-הלום "אמנות מנוונת" ; 'עמך' אם יישאל יגרוס את רוב האמנות המודרנית או פשוט יישליכה לפח הזבל הקרוב ביותר, ההצלחה של היטלר היא עצומה בעניין זה, למעשה גם האמנות בברה"מ לשעבר עברה שינוי מאמנות מהפכנית עד לסוציאליזם ריאליסטי, שבעצם שאב את האסתיטקה שלו ועקרונות האמנות הבריאה האנטי-יהודית של היטלר.

בלי להסתכן בהכללה גסה רוב האנושות אימץ את הגישה הזו שאמנות טובה היא אמנות 'בריאה', ובעלת "ערכים" ואין מקום לערכים מנוונים, כאלה שמנתחים את השבר החברתי, או מציגים משהו אחר, שונה, לא מתחנף לטעם המקובל. להיטלר ולסוציאל ריאליזם הייתה עדנה.

אם נסתכל על המקום על ישראל העליה מרוסיה ההמונית רובה ככולה רואה באמנות מודרנית משהו מנוון, אף החינוך הישראלי הצברי ראה ביהודי הגלותי משהו מנוון, מתוך שאיפה לרסק את הגלותיות ניסו ליצור 'יהודי חדש' בריא בלי התסביכים היהודיים. האם הצליחו?

למרבה המזל לא, אבל הטעם ה'בריא' ללא קשר השתרש בחברה הישראלית מכל מיני סיבות חלקן נהיר חלקן לא ברור. בזהירות הייתי מכניס את נאום מנשקי המזוזות של האמן הנאור הישראלי כסוג של הבחנה של אדם שנמצא בלב המימסד הציוני ה'נאור' ומטיח ב'המון – הנבער' קריטריונים לכניסתו לעולם הנאור, אבל מעשה שטן הנאום הזה בעצמו מנסה להטיף לערכים 'בריאים'. ואולי לא בכדי אלא כחלק מהחינוך הקולקטיבי אותו הפנים אותו אמן שחונך על ברכי תנועת העבודה ה'בריאה' . חינוך ששאף ליצר חברה 'בריאה'. יהודי חדש, ללא ערכים מנוונים מהגלות, למעשה.

בשיר הרעות הכביכול טרגי ונוהה אחר ערך כמו חברות 'רעות' הוא שיר של יפי הבלורית והתואר, היינו כבר בשיר מובלעת האבחנה בין אלה ה"יפים" או "הבריאים" שיש ששוררת בהם רעות.

על כל פנים, כל הפתיח הזה בא לי כאשר נתקלתי באמנות מנוונת המראה בעיקר תמונות נשים ברגעי חולשה, ספק רב אם היטלר היה מתיר אמנות כזו מנוונת. כמובן שהיהודים מלכתחילה היו סימן היכר לאמנות מנוונת, אם-כי לא היה מעלה בדעתו היטלר שאף כיום בישראל של היום הרוב הגדול של התושבים, רואה בהגדרה שלו של אמנות 'בריאה' משהו שעל הסף מתיר או דוחה סוגי אמנות "מנוונים".

הספר של הצלמת ריטה לינו נקרא Entartete , ומתוכו אפשר להבין שמה שלא שלם, לא בריא, לא יפה, נכלל בספר.

http://www.ritalino.com/entartete/

"אמנות מנוונת" (Entartete Kunst) היא שמה של תערוכה נודדת שהציגו הנאצים בשנת 1937.

כרזת התערוכה :

Read Full Post »

With this crisis comes a new sense and experience of the real: the revelation that the really real is what Cézanne called "vibrating sensations." They are paradoxically real — always in motion, they are never securely given. This is all the more true because these sensations exist relative to one another. Cézanne himself did not realize that there was a method to the "madness" of their vibration, although he suspected there was one. He analyzed his sensations in search of it, but he never found it, perhaps because he became more interested in the strange perceptual fact that it was only through their relationship to one another that they became "substantial." Whenever he searched for the One True Sensation, he found himself absorbed — and sometimes lost — in the labyrinthine relations of the matrix of sensations.

מהמאמר של דולנד קאספיט על המטריקס של התחושות .

Paul Cézanne Orchard, Côte Saint-Denis, at Pontoise (The Côte des Boeufs, Pontoise) 1877

Read Full Post »

הטקסט בדרך כלל , לא קביל, אינו תואם את הויזואליה, לעיתים בצרימה , אפילו בגרימת עוול לעבודות אותן כביכול הוא אמור לקדם.

אז מה הבעיה?

הבעיה היא המעמד הרעוע של האמן מחד, ומאידך האגו של האוצר, שמנצל את ההזדמנות שנקרתה לו להפוך את היוצרות, ולהיות הדבר העיקרי.

אם קראתי טקסט מאיר עיניים , צנוע, החותר לקדם את העבודות ולהאיר את האמן, אזיי אהיה מופתע, משום מה דווקא כאילו במקום הזה של המקצוענות יש זילזול כזה גס באמנים ובאמנות.

מה יכול לבטא זילזול גס יותר מטקסט שבא לקדם ולהסביר אמן ואמנותו והופך להיות הסבר לבעיותיו מצוקותיו של האוצר ללא קשר לאמן ואמנותו.

Read Full Post »

אמנות אינה נשק יטענו הטוענים, האמנות בעיקר היא לשעשועי הבורגנות הגבוהה, שירי משוררים נצרכים ע"י הבורגנים עבודות אמנות "מזעזעות" נצרכות ע"י הבורגנות הכבדה בכסף. אפילו בעיות לוגיסטיות לא מונעות מהבורגנות לאמץ לחיקה את האמנות ה"מזעזעת" ביותר.  אחת המטלות שנטלה על עצמה האמנות המודרנית המושגית / מינימליסטית  היא חינוך מחד, ומאידך לעקור את שליטת הבורגנות בשדה האמנותי , ההנחה הייתה שרעיון לא יהא אטרקטיבי לסלונים הבורגנים, אם אין מה לתלות על הכותל , בשביל מה לקנות אמנות שאין לה תפקיד אילסטרטיבי?מה היה חלומו הגדול של ואן גווך?  ליצר אמנות נגישה לפשוטי העם, המטרה הייתה לנהל שפה אמנותית שתדבר בגובה העיניים , בקווים פשוטים, גסים, תאדיר את האיש העמל בשדה , את הסבל הקיומי של פשוטי העם.אבל גם את ואן גווך הבורגנות חיבקה , אף שמטרתו הייתה לנהל התחשבנות איתה דרך ציוריו – כי אותם פשוטי עם שצייר ואן גווך הם קורבנות אותה בורגנות, הם נגעו בו בכספם אמנם לאחר מותו, הוא הפך לסחורה חמה , ציוריו נמכרו בעשרות מיליונים, לעג לרש, שום דבר מרעיונותיו לא שרד, לא רצונו להיות מטיף, להיות פה לאנשים קשי יום. רק ציוריו שנמכרו במיליונים לאחר מותו אפילו הוא לא נגאל מיסוריו .   שוב זלזלו בבורגנות , שוב לא הבינו שהבורגנות זקוקה לצעצוע הזה יותר מאשר המוקשים שהערימו האמנים בפניה , כל יריקה אמנותית אנטי-בורגנית נקלטה בחיבה יתרה ע"י הבורגנים.  האמנות שהרימה את הנמוך וביטלה את היררכיה של גבוה/נמוך , נשגב/ארצי מצאה איפה שגם ערימות חרא גם ציורי חרא גם עבודות פיסול שעסקו בהפרשות , מכונות שיצרו קאקי , נרכשו בהתלהבות ע"י הבורגנות.הבורגנות אהבה במיוחד את אלו שבעטו בישבנה הרופס , הנהנתני.  הבורגנות לעגה לאמנים , באמרה תאנסו אותי, תדפקו לי בומבה לראש תתייחסו אלי כנקלה וכירוד מכולם  וכל זה לא ישנה דבר, הפרובוקציה הייתה כלי חשוב, עד שנהפכה לכלי שיווקי לכל דבר.כל פרסומאי יודע שלפרובוקציה יש תפקיד במכירה, בבסטה של האמנויות הפנימו שכל השלכת הזבל הנון שלאנטית האנרכיסטית משאירה את הבורגני אדיש, הבורגני בזמנו הפרטי אינו פחות פרוורטי מהאמנות  ה- רדקלית ביותר, הבורגני הפרוורטי יכול היה סוף סוף לחייך , האמנות הפכה בצעד של ייאוש לפורובוקציה , כל האיסורים נראו  משעשעים , חומר לגטימי לשעשועי הבורגנות , דבר לא יכול היה לבשר על המוות של הקונספטואלי יותר מהאובייקט שהוא הפך להיות בידי הבורגנות, הקונספט הפך לכלי בורגני, האמן הפך לזניח, קמו אוצרים, "הוגים" שלרובם אין עין אמנותית , או ידע באמנות ויזואלית , אבל לעומת זאת כולם היו סוחרי "רעיונות" , המילה הפכה לסוג של נשק , אבל חשיבותה נמוגה כשלעצמה, כי הסחורה הזו נקובה במחיר  מפולפל הייתה נגישה לבורגנות נהנתנית כמעט בלעדית.והנציחה את המעמד הגבוה אותו רצתה הבורגנות לעצמה , בביטחון יחסי, בלי שום מחיר אישי, ההפך, הפטרונות הבורגנות ממשיכה לקבוע את הטון , ואין לשום מהפיכה יכולת לקעקע את הבורגנות הכבדה. היחידים שהביעו סלידה או נהגו לשאול את השאלה הבנאלית "זו אמנות"? היו השמרנים, כוהני הדת ועוד סרבנים חברתיים חסרי חשיבות. חוגי ימין היו נטפלים לאמנות "מזעזעת" והפכו כשלעצמם לכלי במשחק- במחזה הזה תמיד צריכה להיות מקהלת שוטים ברקע שתשאל את השאלה – " זו אמנות"? ותביע שאט נפש בקולניות , מה מקדם מכירות יותר מזעזוע קדוש כל כך? המשחק היה להפוך את הפרובוקציה לאמירה בפני עצמה, האפקט בפני תמימים היה לגרום בסופו של דבר לזיכוך רוחני, כל דבר נחשב ללגיטימי, אפילו שימוש בגופות והרג של חיות , אמנים ציורו בדם, כאילו לייצר אילוסטרציה מצמיתה לביטוי "מדם ליבי" אכן הלב יצר דם, והדם הותז בפאסטו גדוש על הקנבס , לעיתים נדמה היה שהצעד הבא זו המלחמה, ההרג עצמו, מדוע לא, כי אם נלך עם הרעיון עד הסוף מטרת האמנות להשתלט על העולם .כן כן.בהתחלה היו מחשבות יותר צנועות , דובר על האמנות המושגית כתחליף לפילוסופיה המערבית שסבלה מעצירות דרמטית,הבעיה הפיסכו-פיזית כילתה את טובי המוחות, אז גם נכתבו משפטים על קנבס, אפילו הבורגנות פיהקה בשעמום מביך , האמנים הפנימו שאמנות  אינה בדיוק תחליף לפילוסופיה, אבל הרעיון של השימוש בכל מושג בלי כבלים הופנם , אפשר היה לספור את הדקות והרגעים המועטים עד הופעת הגופה כאובייקט אמנותי.האסלה של דושאן או הזרע שלו שנשמר בקפסולה נראו ילדותיים למדי, מול עגל בפורמלין, מה כבר יוכל לזעזע , איזו דרמה תוכל לסחוט מהבורגנות קריאות התפעלות?האתגר הגדול של האמנות הוא להכות את הבורגני , מימי מדיצ'י ועד ימנו סובלת האמנות מהפטרונות של הבורגני, הבורגני מחייך לעומת האמן, טוען נגדו שהוא ברוב חסדו מפיק את המרגליות, האמן רק מבצע את ה"רעיונות" של מי שמנהלים אותו ודואגים  לממש כל גחמה שלו  , ואילו האמן גם זה שרוצה להיות פה ל"עם" לאותו קהל נעדר , שאין לו יכולת להיות מיוצג  , האמן שאמנותו היא כלי חברתי , אותו אמן מודיע ניגף , המזימה הבורגנית מצליחה, המילכוד הזה בו האמן זקוק לבורגנות אבל הבורגנות היא האוייב הכי גדול לביטוי האמנותי, נשארה כסוגיה בלתי-פתירה, האם מישהו מכיר אתגר יותר מרתק מזה?חלום האמן להפוך את האמנות לחברתית הפך לסיוט , הבורגנות מעכבת בוררת ומביסה את החולמים הגדולים של האמנות , רק אמנות שמבינה את תפקידה החברתי יכולה לפחות לכאורה לערער את הבורגנות , אבל פרח אמנות כיום הדבר הראשון שעולה בדמיונו אינו התפקיד של האמנות ככלי חברתי , אלא מעמדו כאמן בחברה,  או  מה שהבורגנות מעריכה , היינו הגחמה הבורגנית היא העיקר.  

Read Full Post »