לכתוב על אמנות זו חוייה בשביל הכותב, מוצלח או לא מוצלח, במילא אני בישימון וירטואלי, כמעט לחלוטין , ואני מודע לזה, אבל אני זקוק לטריגר, החוייה האישית שלי לא תמיד ממומשת , גם מעצם החוייה ומה שעובר עלי באופן פרוזאי כרגע , בלי להכנס לנישה של מירמורים, ואני לא פעם כועס, וזה גם ניכר בטקסט .
הכעס כידוע יועץ רע, במשך שנים אני חש שיש התדרדרות בחברה בה אני חי, למשל תל אביב שלי כשהייתי סטודנט היתה הרבה יותר אינטימית ואנושית מתלאביב דהיום , היה בה הרבה מהיומרות שישנם גם היום והרבה פחות גורמה במסעדות, הרבה פחות ג'יפים דהרו ברחובותיה, בעצם לא היו ג'יפים למעט גרוטאות שהצבא מכר וערסים אהבו לשפץ ולנוסע בהם בגופיות בדרך כלל כשבימבו לוקאלית לצידם.
אבל העיר היתה יותר ענוגה, פחות רועמת ופחות מנסה להידמות לניו יורק , אולי יש שלא מבינים מה רע במצבה הנוכחי, מה רע בג'יפים, מה רע בכוחנות ושובניזם , מה רע בקפטליזים חזירי, ולמה זה חלחל כמעט לכל מערכות החיים , אפילו לאמנות , אפילו למקומות שבהם ניתן היה לצפות שיוגפו התריסים מפני פגיעתה הרעה.
היום אולי לא רק אבל קיימת אוצרות שכולה נשענת על מוסדות בנקאים, גם בזמן ה"אבוד" עליו אני מהרהר היתה תמיכה כזו , אבל היא היתה מוצנעת, גופים כמו בנקים ואפילו ההסתדרות ועוד גופים בעלי כוח תמיד קנו אמנות, אבל לא היתה להם החוצפה והנסיון להכתיב גם נורמות וערכים פלסטיים, לא היה מצב שאדם וולגרי כמו סמי עופר יכתיב למוזיאון על סמך תרומה לקרוא את המוזיאון על שמו, דבר שנמנע ברגע האחרון ממש. אבל מתממש בלונדון כנראה בתואר אבירות.
פעם רני רהב היה נדחה על הסף היום הוא חבר בדירקטוריון של מוזיאון תל אביב, האיש הזה על מה שהוא מציג, הוא סמל של חזירות של בהמיות שפשטה בכל מה שפעם היה אינטימי מחד ובעל ערך מאידך.
תמיד האמנות הפלסטית היתה זקוקה, וגם בעתיד תהיה זקוקה לפטרונים, חלקה היא אמנות ניסיונית , שחייבת תמיכת מימסד, יש פרוייקטים ויהיו תמיד כאלה שאין להם יכולת להימכר במובן הבורגני של עבודות שנתלות מעל הספה בסלון, האמנות חייבת להיות נתמכת אבל לא בגלל צורך פרזיטי , אלא בגלל המשמעות החברתית ערכית ותרבותית שלה. אבל אסור שהצורך שלה להיות נתמכת יהפוך למפגן של כוחנות וולגרית ונסיון להכתיב ערכים .
במדינות תרבות זה לא מצב שדורש הסבר, זה ברור מאליו , הרי חלק מהקסם של אירופה הוא האמנות שנפרשת על פני הדורות ומספרת סיפור מפרספקטיבה לעיתים ששום היסטוריון לא יוכל לספר , וזה היה ויהיה תמיד תפקידה של האמנות, לכן מקום בעל דרך ארץ לא נזקק להסבר , למה יש תמיכה באמנות ובאנשים שיוצרים אותה.
בהקשר הזה הלימוד שלי והמסע של אמנות סינית הגיע במקרה, שילוב של בעיות אישיות שלי , שאני מנסה לשכוח ללא הצלחה מרובה דרך המסע, אבל במסע הזה כבר ברור לי שהממשלה הסינית מתוך הבנה לא מכפיה או מאיזשהי מטרה נסתרת בחרה לתמוך באמנים ובאמנות אולי לעיתים בצורה מגושמת אבל ברור שעשרות אם לא המאות של בתי הספר לאמנות (שברובם למדים כאילו הם במערב, שפת האמנות היא בעיקרון מערבית) לא היו יכולים להתרחש ולהתקיים ללא תמיכת הממשלה.
בישראל קנה המידה פחות מגלומני אולי ואולי איני יודע ואיני יכול לדעת מה פשר התמיכה הגורפת של ממשלת סין באמניה ומה נסתר ממני במרתפים של החברה הסינית.
הסינים חסרי עכבות לעיתים , לעומת הישראלים אפילו, שבדרכנו אנו גם חסרי עכבות , לא תמיד אפשר אפילו להתעלם מוולגריות מסויימת שיש בהתנהלות סינית שהיא ממזרית מאד וצריכה הבנה, ויכולת לקריאה שלי כתייר מרחוק לא תמיד אפשרית, גם מקוצר הזמן וגם בגלל מצב אובייקטיבי נתון.
אבל לו רק ניתן היה שבמקום גורדי השחקים והג'יפים וכמה מסעדות גורמה היו יותר תמיכות מובנות ואדיבות כלפי אמנות ואמנים בישראל הייתי שמח, למרות שאיני מתכוון לכתוב על אמנים בישראל מתוך בחירה שלי, שלדעתי היא מוצדקת מאד, אני חש שבישראל אין ממש תמיכה ברמה של מובן מאליו, יש עסקנות, יש הרבה קיטורים ויש תעמולה ואינטריגות יש כאלה שקרובים למימסד ויש שמרוחקים , והמימסד הישראלי הוא גס רוח , הוא פושע ,אולי יש מצוקות קודמות ואני מבין זאת הרי שאין ספק שגם שם הוולגריות שולטת. למימסד הישראלי קל לקנות מטוס במאות מיליוני דולרים וקל לזנוח עניים וגם אמנות ותרבות, אין סדר עדיפיות תרבותי ואיני מאמין שלסין יש פחות מגלומניה צבאית מישראל , אבל ישראל מסוגלת לשכוח את רוב צרכי החברה ולהזניח נכים ועניים , אבל לעולם לא תזנח גחמה מיטרליסטית.
אפילו סין שהיא מעצמת על , היא יבשת עוצמתית מפאת גודלה הענקי יודעת לתת לאמניה מרחב מחיה ולהשקיע בהם בלי כזו צייקנות והתנהלות פקידותית שיש בישראל , שאין לי כלים להבין מאיפה מקור הרוע הזה נובע אני רק ממלא את הצורך הבסיסי שלי לכעוס על הוולגריות והכוחנות הבלתי מובנת של המימסד הציוני הישראלי.
עד מתי הדברים הבסיסיים של קיום חברה ומוסדות נורמליים יהיו תחת גחמתו של פקיד או בנקאי , או נבל שיודע לנכלל את המציאות ולבוז לכל מה שרק האמנות יודעת לעשות בצניעות מעוררת התפעלות, על אף המחדל הישראלי הנוכח.
Read Full Post »
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
