Posted in ויזואל, tagged ויזואל, ליריות on אפריל 24, 2007| Leave a Comment »
שזלאזז
בא היום בו אין דבר וחצי דברואין דוגמא ואין תאווה ויש רק מילים וכוונות וטרדות חושבים שזה יתנדף ביום הבא
והחזרה הגנרלית למוות הבא המלא הבלעדי הבנאלי והרוצה מרגוע צעקה חשובה מהמילים
כמה שזלא זז ונשאר ותקוע בכבדות במפתח הלב ורוצה לרוץ מחוץ ממתין לבדל המילים
ושלאזז מפה כל כך מהר שזה ככה מרגיע במועקה שזה לא בהיר וידוע ונוכח וקל לתחושה שזהפה.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on אפריל 24, 2007| Leave a Comment »
הטקסטים של האמנות , יש בהם סוג של אסקפיזם מאמנות עצמה , יש כמובן ערך כך נטען לטקסט , והערך הוא ערך של האמנות בין היצוגים הורבלים אבל העובדה היא שלרוב ככול שהטקסט הוא בעל נוכחות גדולה יותר והמילים מצלצלות יותר ויותר כשלעצמן הנוכחות של העבודה עצמה אינה דבר מובן מאליו.
הנה אני באמצעות טקסט מנסה לכתוב תובנה על טקסטים כי זה המדיום , אין לי דרך אחרת.
אמנים חייבים טאקטיקה או לוקיישן שמישהו ידחוף אותם ואז נוצר הצורך לתמלל את העבודות .
יש הנחה שיש עבודות שאינן בעלות זיקה נרטיבית במובן שלא צריך להסביר את קיומן , והן יכולות להיות חובבניות כמו של בחוג לציור ואו יכולות להיות בעלות ערך חוייתי שאינו דורש עומק אינטלקטואלי או ידע מהצופה.
אבל כמעט ואין מצב שהאמנות העכשווית תסתפק במה שהיא היא זקוקה למינוף מילולי , כמו מקצוע האוצרות שבעצם השתלט על יכולתו של האמן להיות בר סמכא והפך את האמן לחלק ממנגנון הטקסט האמנותי לא רק משתלב במערך הכוחות הוא הופך ברגע מסויים לדבר האמיתי, ודוחק את היצוג למצב הדומה למצב של היצוג הקונספטואלי.אמנות אינה רק רעיון היא לא רק כוונות ותחבולות היא חייבת להיות מציקה וטורדנית גם במימד האמיתי שלה שאינו קשור למניפולציות.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on אפריל 17, 2007| Leave a Comment »
חוט של גיהנום דק שזור יורד למטה לתוך הזיכרון שלי מנסה להיפרם יחד עם התעוקה למה מוסר בכליות, זה לא הזמן, לא שתיתי הרבה היום
ואם יגיע הרגע הנכון אהיה משוחרר מהמגע שלו זיכרון וחטאים מה בא לפני החרטה .
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on אפריל 14, 2007| Leave a Comment »
Posted in כללי, tagged ליריות on אפריל 13, 2007| Leave a Comment »
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on אפריל 8, 2007| Leave a Comment »
חשבתי על הקומפוזציה והצבע והקשקוש , של הסרטן בלבלב.
הייתי אצלו בבית הישן , ובשיעור במדרשה , דווקא השיעור לא היה מוצלח.
אבל האיש הוא מורה וחריף, מורה משפיע , הזמן ישפוט מה החשיבות שלו כמורה כאמן הוא בסדר הוא בקבוצה של אביבה אורי וגרשוני מכולם גרשוני הטוב ביותר , לדעתי , גרשוני יהודי יותר ורפי חריף יותר ואביבה הזויה ומרתקת , היום זה לא הולך כמו ההבדל בין אב לבן – בין ארם לאביו.
היום עין היא עין , מיומנות זו דרישה מינמלית מובנת מאליה , אז , כשרפי רצה להיות אמן אז המטאפורה והדימוי היו חשובים מהמיומנות , האוירה נוצרה מתוך כריזמה אמנותית וניתוח נכון של הכלים, היום איני בטוח שזה קביל , רוח התקופה?
היום זה לא אפשרי המופשט היום הוא טכנוקרטי ולא לירי ולא הבעתי , כן חייב להיות דימוי מהודק, מוגדר, הטקסטים של היום מחליפים את התממשות של אז , אז הטקסט היה מהודק, והציור היה פרוץ לכל גבול, היום אפשרויות הציור יותר ממוקדות ויותר מצומצמות.
הרבה ביקורת הוטחה שלא בצדק ברפי לביא, מדורו הוא איש מבריק שאהב אמנות ותלמידים לאמנות , רגע הוא עוד חי..מה הבהלה שיחיה הרבה.
דורית מנטל בחיפה מתה מוות מאד אכזרי , אז לה גם מילה טובה של פרידה למרות שלא הכרתי ממש.
Posted in Uncategorized on אפריל 4, 2007| Leave a Comment »
בעצם הסיבה היחידה שאני כותב בלוג היא סיבה פרטית שלי , אני מנסה לשמור על רמה מסויימת של כתיבה אפילו שאיני מנסה למצוא חן .
אבל אפילו אם אחטא בהגזמות ואני חוטא לא מעט בהגזמות , הרי שאני מרגיש בסדר , כלומר בימים האלה כאשר אני על הקצה , ובאמת מצבי די מסובך אני מרגיש משהו שאני שמח בגינו.
יש לי הרגשה אמתית של בן חורין , סוף סוף איש לא מטריד אותי אני יכול לעשות מה שארצה בלי להתחשב במשפחה ובלי להיות עבד נרצע של איזה קולקטיב.
אני לא יודע אם אני אנטי-ציוני כי יש רגעים שאני מלא תיקווה , ואני מבין את התיקווה של אימי ז"ל שבשבילה הארץ הזו היתה גאולה , כשהיא יצאה מהמחנות והיא שלד וניצלה בקושי ואז בגדו בה אלה שבאו להציל אותה , וביקשו לקחת ממנה את הזהות היהודית שלה , והיא הגיעה לפה בדרך-לא-דרך , היא לא היתה ממשפחה ציונית , ובאמת היא מעולם לא דיברה גבוה גבוה על ערכים , לעומת אלו כמו ויזל שדיברו על ערכים ועשו הון מאותם ערכים.
לי בכל אופן היתה מחוייבות כלפיה בלבד , היא אימי ואהבתי את הפשטות שלה ואת החוכמה הפשוטה והעממית שלה , נטולת היומרות .
משמתה אני איש חופשי , איני חש שום חובה מוסרית כלפי הארץ הזו שבגדה בי , כמו שבגדה בכל אזרחיה, הרגע המכונן שבו הרגשתי שזהו עד לפה היה הרגע בו הבנתי שאפילו את ניצולי השואה השאירו לאנחות , לא רק אנחות בזכותו של המפוקפק במנהיגים האיש שכונן את השוד של ניצולי השואה , כן בן גוריון הוא הנבל שבחסות היחס שהוא הנהיג בגדו גם בניצולי השואה , הכספים של הניצולים גם הם הלכו למקומות כמו המפלגה המתועבת מפ"אי וכל מה שאנו יודעים והמעט שאנו יודעים מרעיד את הנפש .
אפילו ניצולי שואה מעורערי נפש שחיים במוסדות לא זכאים במדינה הציונית למינימום של תנאי מחיה .
משהבנתי זאת לא נשארה בי שום מחוייבות והנאמנות שלי הפכה לאמת בלבד , מה שאני רואה כאמת .
אני בכוונה לא מתקשר עם האנשים שהיו יכולים להיות מקושרים אלי בצורה כזו או אחרת איני בוטח בהם , אני יודע שהמדינה הזו חיה על זמן שאול , הכאב היחידי שאני חש הוא כלפי הילדים והנוער והצעירים מאד שלא חטאו לאיש , וישלמו את מחיר גסות הלב של המדינה שחשבה להיות מקלט לעם היהודי.
הרגשתי היא שאסון עומד להתרחש , כל הסימנים מראים כי ההנהגה המושחתת איבדה רצון לחיות במקום צודק , כי אין כמעט איש ציבור אחד שלא חטא ביוהרה ובשחיתות .
המלחמה האחרונה היתה הסימן שמשהו נשבר ללא יכולת איחוי , האמת היא שהערבים מבינים שאנו לא בלתי מנוצחים בבוא היום הם יפרעו בנו , אפילו באלה שחיים באשליה כי ניתן יהיה לגשר על הפערים ולהקים מסגרת שתכבד את השונה והאחר , אין לנו זכות לבקש כי יתחשבו בנו .
ככול שהזמן עובר משתחררים סיפורים על מי שהקימו את המדינה , בין שהיו בוגדים או מלשינים או עסקו בטרנספר ורצח ואונס , אין דבר אחד שאני יכול לציין לשבח.
אולי את ניצולי השואה , אבל רק אלו ששתקו ולא עשו ביזנס מהשואה , כמו שר האוצר שלנו או סופרי שואה .הפכנו לעם גס, שליבו גס במצוקות הנזקקים , אנו נשלם על זה מחיר בכך אין ספק.
המחשבות הללו שלא נותנות לי מנוחה גם מסמנות לי גבול חדש אישי שאינו בר התערבות , אני חש טוב רק כשאני מחוץ למעורבות .
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
