לעיתים יוצא ששומעים משהו שאנשים התכוונו לומר בינם לבין עצמם , משהו אמיתי , בדרך-כלל הדברים האמיתים האלה מוצפנים היטב במטרה שאור השמש לא יחרוך אותם , אבל כאמור לעיתים הדברים האלה יוצאים , דווקא בלי כוונה , אבל מרגע השחרור השד הזה מתקשה לחזור לבקבוק.
הלכתי לתערוכה של צייר ישראלי במוזיאון תל אביב , איני אוהב את הצייר בעיני הוא סנטימנטלי מידי , וגם הציור שלו בעיני בנאלי ואין לי באמת שום חיבה אליו ואיני מכיר אותו , ובכל זאת באתי לראות את התערוכה.
בעודי מסתובב מול הקירות מנסה לתהות מול הציורים מנסה להפנים מה החויה הזו שמתרחשת כל פעם כשאני נכנס למצב של קבלה כזו ויזואלית ולשמחתי אני מצליח לא לבוא עם דיעות מוכנות מראש וללא דיעה מוקדמת , לפחות ככה אני ברמה של תודעה עצמית מנסה להתנהג.והרגשתי הפתעה מסויימת כאילו מכך שהצייר בפשטות רבה מנסה לייצג חושניות בציור אבל הבעיה היא שהגודל העצום של הציורים מחפה על חוסר יכולת לומר משהו , כן זה בערך מה שעבר לי בראש.
אז הנה לפני מהלכות קוממיות שתי נשים בשנות השלושים אולי קצת מבוגרות יותר.
ואז אני שומע משפט כזה " עוד פרענק מסריח שהשתן עלה לו לראש חושב שהוא מישהו" ..אני מבין מייד שהגברת מתכוונת לצייר שהוא מרוקאי , ואז אני שומע ביקורת על רמתו כצייר ועל זה שהוא חושף עצמו וכו.
וזה מעורר בי איזה ילד קטן שמנסה לעשות צדק בעולם ובא לי נורא לבעוט באותה גברת , אני בכלל לא מרוקאי ואני לא חושב שיש לי מה להגן על מרוקאים או פולנים כשאני לא אוהב מישהו אני לא חושב אפילו להסתיר זאת אבל חוסר-החיבה אינו בא מהמקום הנמוך הזה, ובכלזאת רגש גדול של כעס וגם קבס עולה אצלי , לו רק יכולתי להיות ילד כועס כמו פעם , הייתי בועט לה בתחת שלה הנאור והכל כך תל אביבי , אבל אני איש בגיר , איני יכול לעשות כדבר הזה , וזה לא בסדר וזה אלים , אני הרי לא איש אלים.
ובכלל היא לא כיוונה את הדברים אלא לחברתה זו שנראת כמותה תל אביבית כזו , תל אביבית שמצביעה כנראה למרץ כי זה מסמן אותה כנאורה , נאורה בעיני עצמה , גזענית , שונאת ערבים ,אתיופים ,ומיזרחיים, נו ישראלית אשכנזית טיפוסית .
אני שוב חש את ההרגשה הזו הצהובה של קושי לחוש קירבה למקום הזה , לגזענות המוצפנת בו לנאורות הכל כך דקיקה שמוסרת בקלות , ברגע.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
