כשהייתי נער שכבתי בבית חולים , זו הייתה תקופה בה פרצה מלחמה , ללא התרעה ואני חולה , בשוכבי היה לצידי בחדר איש מבוגר.
בלילה הוא ניסר את האויר והשקט בנפיחות איומות , כאילו הבטן שלו מבקשת מחילה על חטא כבד , הזעקות שעלו מבני מעיו וחוסר הבושה שלו , הוא לא הצניע את התרועות הפנימיות
כמה שנאתי אותו .
באותו יום כשפרצה המלחמה הוא התלבש פתאום ןאמר לרופאים ולאחיות שהוא חייב להגיע ליחידה שלו , והלך .
בלילה ההוא שנתי ערבה לי , שום נעירות בני מעיים לא ניסרו את החדר איש לא קרא לאלוהים מתוך בטנו בזעקות איומות. הרגשתי הקלה עצומה , הבנתי כבר אז שלא אהיה לעולם חייל טוב ונאמן , וכי איני יכול להיות כה בהמי ואו להשתתף בטקסי החניכה של החיילים הוולגרים.
המלחמה היתה איומה , אחת האיומות ביותר שהיו , שכבתי בבית חולים שלבד מהכאב שפילח את הרגל שלי שנותחה הרגשתי כמו נסיך , אימי הביאה לי דברים טעימים , חברי ביקרו אותי וקבלתי המון שוקולד, אכלתי שוקולד בכל מיני צורות ונמנעתי מהאוכל של בית החולים.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
