הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

עתה כשאני נמצא באי-שם, והרוח כמו מסור מנסרת, הרעש עולה על החלון מרעיד את האויר וחורק ומנסר בשריקה באויר , מרחוק ציפצוף של טרקטור שנוסע אחורה, אורות מרצרדים בין סבכי התריס, פסים של תריס מחלקים את האור לחליקיקים כאילו מסננת ממיינת את האור לסוגיו.

האדמה מורעלת פה, שנים של שימוש בכימיקלים השפיעו על האדמה לרעה, הפכו את הקוצים לקוצים נכים, הסגול לא כל כך סגול, הוא דהוי, קצת חום יש עליו במקום שלא צריך להיות חום, מרחוק בין הרווח של התריס לחלון אני מצליח לראות את האדמה המורעלת .

קרחת פעורה בקצה התחתון של השדה, כאילו המקום הזה נחבא אל הכלים והשמש בגדה בו, לא חיממה את שביליו הרוצים לפלח רגבי אדמה כבדים בצמחים רעננים ירוקים שקופצים מתוך האדמה הזקנה החולה והמורעלת.

אני מדמיין בביקטה שמרחוק, שם שומר ערבי מתחמם בעזרת חבית פח שבתוכה נשרפים כעת עדויות רבות, לדמיין אותו כאילו הגיח מציור של ואן גוך אני נזכר בואן גוך, ואיך הזהירו אותי בבית ספר לאמנות שלא אנסה לרדת לפשרו, כי אין לו פשר, אידיוסנקרטי ככה היו מפטירים, ועוד בטרם למדתי את פשר המילה, לא שטרחו ללמד אותי, כבר הבנתי שהלוזרים מפסידים לפחות פעמיים, הפעם הראשונה מעצם היותם לוזרים, והפעם השניה, כי בהיותם לוזרים הם לא יקבלו את תשומת הלב הראויה, אין ספק שלו היה ואן גוך עם הכשרון המוכח שלו פחות… ניתן היה לשער רק לאיזה גבהים הוא יגביה.

הציור שלו רוחש טבע, מדבר בשפת החלקיקים שכאילו ניסה לרפא מחלות של עץ הדובדבן במשיחת מכחול ויורד אל יבלות ידיו העייפות והצהובות של פועל יום בשדה, גרומי ויבש, שגופו מחפש מפלט מהרוח שעוקצת ופוצעת את העור הגס של פניו שבמרוצת הזמן יחרשו עוד ועוד תלמים כאילו הם שדה חמניות הפרוץ לכל מבט.

בפנים לא היו פועלים מהולנד, היה שם ערבי מהגליל שלגם תה בשקט ועיניו חלולות בוהות בחדר המטונף .