הרגשה של קיבעון שאין לה מוצא, תחושת זמן מפוספסת .
אך לפני כמה שנים, לא הרבה אפילו האנשים הכי מיואשים למשל נצולי השואה, הייתה להם תיקווה, לחלקם, הם הקימו משפחות, אפילו חלק הצליח, לפרקים מאד קצרים הם היו מאושרים.
והם די שמחו כשהמדינה הזו קמה, הייתה בהם איזו הרגשת נצחון, הצורר הנאצי לא יכל להם.
אבל הולכת ומתבהרת תמונה ומציאות נגלת שבה נמצא כי המדינה הזו היא לא תיקווה אלא יאוש, בה במדינה הזו, שר אוצר כך נטען כי הוא נחשד כי גנב את כספי מצעד החיים, והיום עורך דין נכנס לכלא על שגנב נצולי שואה בין היתר, המדינה עשקה ועושקת נצולי שואה. אולמרט נוכל כולם יודעים זאת, משהו השתבש .
כשאני התחלתי ללמוד אמנות ואני לא כזה מבוגר, הייתה לי מחשבה תמימה ומאד אופטימית בשלהי המודרנה, כשעוד לא היה צורך בהפוך על ההפוך בכאילו על הכאילו, אפילו מרסל דושאן האבא הרוחני של הפוסט, כל הפוסט מהדאדא לפוסט מודרנה משורטט קו של חיבור מובהק, אפילו דושאן היה צייר מחונן, שצייר בהתחלה בסגנון קוביסטי נאיבי, למרות שהאשה יורדת במדרגות זו כבר אמירה אחרת ושונה. אבל הייתה לו נאיביות מסויימת בעצם זה שהוא צייר ביושר .
אולי אז ובעקבות מלחמת העולם הראשונה נתפס בחדות ע"י אמנים כי הצוילזציה הזו בנויה על כרעי אפרוח, על בסיס דק ובלתי נחשב של עידון, על בסיס מעורער של אידאות שקריות כי התרבות היא תרבות במרכאות, האמנות היום מתנצלת שהיא אמנות, שהיא צריכה בכלל להיות אמנות, האמירה היא כאילו אין צורך באמנות כשלעצמה, אלא ביצוג מילולי שלה, נו טוב, אז בשביל שכמה שמרנים נודניקים לא יבלבלו במוח על "אמנות מנוונת מידי" אז עושים טובה ולצד הטקסט בונים איזה דימוי, נו טוב בסדר.
ובזה זה נגמר , אוצר טוב, יחצ"ן טוב, וזהו.
כשלמדתי ותמיד בבית הספר יש כמה אנשים חכמים, הייתה סטודנטית אחת כזו חכמה, והיא אמרה שמאז שהיא התחילה ללמוד היא כבר לא נהנת מאמנות, זה נכון, אבל הידע הזה שהיה אירוני אז, הופך ליאוש, איזו מניפולציה צריך היום לבצע בכדי ליצר אמירה, מאיזו זוית מעוותת רצופה במכשולים דגיטלים צריך להתחיל לחוש את המציאות, מהי בכלל המציאות, מאיפה זה מתחיל, ולאן זה הולך, ואנחנו בתוך זה, מה זה?
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
