הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

בעיר בה נולדתי היו שתי מסעדות , סמוכות, אחת לכל אח והיו שני אחים אחד רזה והשני שמנמן, ברחוב הומה וחשוב, היום עברתי שם במקרה, פשוט רציתי לאכול פלאפל ועברתי וראיתי כוך עלוב , נדמה שהאח הרזה יותר הסתובב שם בעצבנות .
המקום היה עזוב,נראה כאילו השתבש משהו , בזכרוני אנחנו יורדים אליו כל הכתה בימי שישי ואוכלים תמיד חומוס, מנגבים מה פתאום אוכלים ושותים קולה קרה עם פלח לימון.
למה הוא מחכה שם עכשיו , החלומות כבר מנופצים העליבות מבצבצת בכנות כמעט אדישה כאילו שזה הכי טוב שהיה יכול להיות.

הוא בטח מתגעגע לקולות שלנו, הילדים של אז כבר חלק לא פה , חלק חשובים וחלק לא, חלק איני מכיר, אחת שפעם אהבה אותי נראית כל כך רע שהיא התביישה לומר לי שלום כשראתה אותי , אפילו העבר מדוכדך במידה רבה, אתה פוגש מישהו ומה שהוא אומר לך שתשמע אתה יודע שהוא מת? –

או תשמע , הבן שלה מת בפיגוע, ואל תשאל, ואני מנסה לחשוב אולי על מה שחלף , בראש אני עדיין צעיר, המחשבות לפעמים מהתלות בי אני מרגיש כאילו לא חלפו השנים ואני מתפתה להרגיש אופטימי ורענן, ואני קם בכבדות עייף, רק דבר אחד לא השתנה אצלי, בכל הזדמנות אני מת לישון, כמה שרק ניתן.