אני מנסה לסמן בזמן את הנקודה, בה בראשית ברא לי אלוהים מקלדת ואליה הצטרפו יצורים הזויים שאז לראשונה שמעתי אותם במו אוזני מפרכסים מתוך העלטה הוירטואלית.
ו.. כאילו מחלת נפש בלתי נודעת מונעת מהם לעשות מעשים שראוי לאנשים בני גילם לעשות.
במשך הזמן ברציפות למען האמת לא ידעתי מנוחה, החיים היו רקע לעיתים בלתי-ראוי למה שהפך לעיסוק המרכזי, העיסוק כולו היה מראה עקומה של יצורים שראו לנכון להגיב לגחמותיי, ואני התרכזתי כמובן בלי יכולת התמתנות, בהם, באותם זרים מוחלטים, שלא תרמו לי אלא מענים ודיאלוגים לרוב נטולי חן, לפעמים היה ברק, לפעמים זה התעלה למשהו, מה בדיוק, לא אדע.
כמו כן, הבנתי אז שנוצר מהלך כזה כאילו מקטע או סביבון מרושת אשר פועל כעץ שעליו נושרים אבל בטרם יגיעו לקרקע יצמחו עלים חדשים, משל כאילו העולם לא מסוגל לעצור, העיסוק הזה ביצורים וירטואליים גזל יותר ויותר זמן, הכרתי אנשים מכל העולם, אפילו מאירן, מסין, מאיפה לא, כולם התחברו אלי, זמרת מטקסס הציעה לי נישואין ואת גופה המחוטב, רק שאבוא, רק כי אני פנטזיה או הקליינט הבא שלה.
בכל זמן שהוא אמרתי לעצמי שאני יכול להפסיק, זה כמו סיגריות בהתחלה זה נראה עיסוק חביב, ואז אתה אומר לעצמך נו טוב אני אפסיק, אני שולט בסיגריה, ואז אתה כבר באיזשהו שלב מבין שהסיגריה יכולה לקחת אותך בלילה קר, גשום, מקפיא ולגרום לך לצאת לפיצוציה מרחק קילומטר פלוס, בהליכה מקרטעת להשיג את הרעל הזה כי הריאות מתחננות כמעט בשריקה פואטית, לסיגריה.
כמו ריח רע אבל כזה שמתרגלים אליו, כמו בחדר לא מאוורר, האינטרנט סגר עלי, הרגשתי מחנק, רצון לברוח, אבל לאיפה, אפילו בג'ונגלים אומרים יש אינטרנט קפה, במקומות הכי נידחים המחשב כאילו מלווה אותך או מכניס אותך לאווירה שיכולה לחבר אותך למישהי מיפן, היו כאלה שמתו באינטרנט, ונולדו מחדש ביבשות שנוצרו רק באינטרנט למענם, מעט שמעו עליהם, הוירטואליה הייתה כל כך חזקה, עד שהקימו רשתות מהריל לייף בתוך הקהילות הוירטואליות, חנויות- כן רשתות אופנה התחילו למכור את בגדי המלך החדשים, עיצבו בגדים ברשת כדי שיהיה בגד מדליק ללכת למסיבה הוירטואלית כמובן, הכול היה זמין, גם אם חשבת שאתה בישימון הלא ממשי, והרי הכול ממשי בעצם, הגיע איזה חלאה ונעץ בך את המקלדת שלו, רוטן עליך בסלנג כזה שכבר אימצת אפילו בגילך הלא מעודכן, אם אתה נשוי האישה למדה לבקש ממך פעם בכמה שעות תשומת לב, אבל הבינה שזה כמעט בלתי אפשרי, עם הילדים ניהלת שיחות דרך המסנג'ר, ראו אותך מהנהן דרך המרקע המרצרד, הרגשת מוטרד כשמישהו מת, כי תצטרך לשאת את עצמך להלוויה, בנסיעה לחו"ל המתנת לשעת המחשב שכבר יניחו לך לשבת על המחשב, בכל מקום אליו הגעת, הרגשת שאתה מתפקד כאילו ברקע, גם במיטה כשמעליך מישהי שאוהבת אותך בשיגעון, שיגעון שלה לאהבה מגושמת, שבהתחלה עושה רושם של רומן שלא מהחיים, ואז כשאתה מבין שהכול הזיה מטורפת היא מתוודה שהיא ספרה בבלוג שלה שהיא הולכת לעשות את זה עם הטיפוס ה"זה", ואתה בדיוק הצטלבת לה באזור, וככה נפגשת עם מי שחטפה ממך רגעים יקרים שהיית יכול לשבת על המחשב.
ברגע מסוים אתה מבין שהשינה גם היא מיותרת, בשביל מה לבזבז זמן יקר, הכול קורה ברשת, גם כשלא קורה שום דבר ברשת הבנת שזה רק למראית עין, הספרות הרומנים הגדולים האמנות, אפילו המדע, ניתוחים, מערכות מידע, מי שלא מחובר, לא חי, מי שלא גולש, מת.
המטריקס הוא חוויה זמנית כל הזמן שקרת את עצמך, הכול זמני אני שולט בגורלי, אם לא יצליחו להרוג אותך, אתה יכול להמשיך ככה עד שהנכדים שלך ילכו לעולמם, גם הם ניסו לשכנע אותך שתפסיק, תראה איזה יום יפה אמר לך המותק הזה, מה שמו? ואז הלך מעימך, מבין שאתה מקרה אבוד.
האינטרנט מסית אותך להאמין שהזמן יישאר לך ולא יאזל, הכול יישאר אותו הדבר, אם רק תשמור על עצמך מעודכן.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
