הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

חלק מהבעיה בתיעוד של תערוכות קונספט, או הצבה או מיצב, היא העובדה שמדובר באירוע חד-פעמי היינו שחלק מהמצב הנוכח הוא הרגע החולף (ע"ע בודהיזם) ומכאן נוצרת דילמה איך מתעדים אמנות מושגית כאשר המצב החולף כבר חלף, היינו אינו ניתן לשיחזור או בעצם השיחזור נוטל ממנו את טעמו האותנטי, הריגעי והחולף.

כך עתה בתערוכה מנסים לעלות דיון איך להציג עבודות של בויס ג'וזף אחד מהחלוצים הגדולים של המודרנה אבל גם מראשוני הפרפורמרים ואמני המיצב המושגי, האירועים שדווחו בזמן אמת חלפו רגע הקסם נשאר אי-שם בחלק המוזר של ההתפעלות, אין יכולת לשחזר את המוצגים במובן החוויתי הם יכולים להפוך לחפצי אמנות (אירוניה; ההתנגדות להחפצה הבורגנית ששולטת באמנות הפלסטית הייתה מוטו קונספטואלי מובהק).

עכשיו כשמתו האמנים ונותרו פה ושם חפצים או תיעודים של עבודות ותערוכות מהעבר מהזיכרון, נשאלת השאלה איך מציגים את ההיסטוריה של מי שניסו ליצר הנגדה להפיכת מוצגי אמנות לחפצים "בעלי ערך".

האם בעצם הצגתם ע"י הבורגנות הנוכחית יש עיוות לאחת ממטרות האמנות המושגית שדרשה להפוך את האמנות לחלק מהחיים- ומשמת הרגע או החיים של האמן נסתיימו וחלפו נוצרת שוב אותה בעיה עליה ניסחו המהפכנים של המודרנה מניפסטים, שכנראה היום נשמעים כשלעצמם כ"חפצים" מהעבר שמישהו רוצה לסחור בהם ולהפכם לחפץ יקר ערך הניתן למכירה, הזמן מהתל באמנות המושגית ושוחק אותה ואת מטרותיה.