Posted in ויזואל on יוני 15, 2010| 2 Comments »
פעם ראשונה שאיני מביט ומאזין לקשקשת של המונידאל באדיקות, פה ושם אני פותח את הטלויזיה הפיצפונת שלי הישנה ומביט.
אני רחוק מלהתלהב, אין נשמה במשחק, אולי בגלל שהכוכבים מרווחים מיליונים, הם פרימדונות; כמה שנים עברו מאז הבטיחו לעצמם להלהיב את הקהל ואיכזבו את עצמם ואת הקהל, והם משחקים כמו רובוטים.
החידושים הם בעיקר טכניים וטכנולוגים, כדור חדש, טלויזיה HD ועוד שלל "חידושים" וכמובן אותה צפצפת מחרישת אוזניים.
אולי אם יעשו מונדיאל שבו ישחקו רק חובבים יחזור החשק או שאני כבר לעולם לא אתלהב מהמשחק המוזר הזה.
Posted in ויזואל on יוני 14, 2010| Leave a Comment »
המוות יכול להגיע בכל מיני צורות, הפעם המוות הזה ציני לא רק מכעיס וסתמי הוא ציני על שום ששתי האימהות הן קורבן של החברה הרבה לפני המוות המיותר הזה.
בישראל היום המוות הוא בלתי צפוי בעצם מוות בעיני אלה החיים תמיד בלתי צפוי, אולי זה משהו בריא המבדיל בין שתי הישויות, אבל הקשר ביניהם הפעם הוא כוס קפה, על זה באמת איש לא חשב וכל במאי שהיה מנסה אפילו לתכנן מוות כזה היה הופך לנלעג, כאן לא יעזור דבר המוות הוא סופי וציני להחריד הילדים יחיו עם פרידה מקברית שיש לה פנים ציניות מאימם וקרוב לודאי שגם האם הרוצחת תפרד מילדיה.
הרקע הוא מצב חברתי בלתי נסבל שבגינו המוות הופך למשהו בלתי מובן.
Posted in ויזואל on יוני 13, 2010| 2 Comments »
הצילומים שלו עוסקים במשפחה, במוזר יחד עם הרגיל היומיומי השילוב בניהם (השימוש בלחם נחסך פשוט זה בעיני עצוב), הזיקנה גם נושא אהוב עליו אולי בהקשר הפרטי שלו החיים של אימו המוצגת בהרבה מהעבודות שלו דבר שמעלה שאלה אתית מוכרת האם האם שהיא במצב מנטלי בעייתי ומוצגת כך בצורה שמכבדת את הצד שלה וכבודה כאדם, הרי במצבה אין אפשרות לקבל ממנה אישור, ובנה הוא הצלם הלוקח אותה למסע אחר.
השילוב בין הפרטי למצבים צרכניים אירוניים גם אם יש בו גרוטסקי אבל גם בהינתן ואני הצופה משמש כמציצן בתוקף השימוש בחומרים פרטיים יש הרבה חמלה והרגשה של אמפטיה אנושית בצילומים והומור.
חשבתי שהפרופורמנס הזה בלתי-מובן אבל אני מניח שזה יכול לשמש כתמצית מסויימת של הגיחוך שיש באנושי.
וכאן אפשר לדלות עוד פרטים
Posted in ויזואל on יוני 12, 2010| Leave a Comment »
יש בערב רב משהו שראוי לבדיקה מקיפה, אולי במזל רב נתעוררה סוגיה חשובה אפילו אם קצת אירונית.
התערוכה של תמר גטר לוותה בטקסט של מרת אביב, מסתבר שללא הסכמה של המוזיאון ושל האמנית עצמה, הסוגיות שמעורר הפולמוס מאד מסקרנות, אולי מלמדות כי הטקסט עצמו אפילו שנולד מתוך תערוכה ועבודות ספציפיות נושא את עצמו וחי בזכות עצמו, ומרגע שהוא חי ובועט ומפורסם לטענת מולידו הוא כשלעצמו אפילו ללא קשר למוצגים עצמם- ערך בפני עצמו שלא קשור לשום מוצג או קיום פיזי כלשהו או רצון של מוסד או אפילו האמנית שעליה ועל עבודתיה הוא נכתב.
הטקסט הוסר אבל יש לו חיים מעבר ל"מותו" באת ערב רב.
זה ויכוח שמתעורר מעת לעת, מה קודם למה, השולחן או השולחניות האם מצטייר מצב בו הטקסט גובר על המוצגים שבזכותם נולד, חופש הטקסט וחופש הכתיבה כשלעצמו הכל נמצא שם פולמוס שאפילו הוליד תגובה של תמר גטר עצמה.
Posted in ויזואל on יוני 11, 2010| Leave a Comment »
עברתי ליד קבוצת אנשים המוחים על זילות התקשורת השמאלנית בצה"ל הגדול והמוסרי.
היתה אחת והיא נשאה קול צפצפני ובידה מגפון, בפיה הייתה משרוקית, כל כמה דקות היא אמרה משפט בלתי מובן, בזמן הנותר היא ציפצפה עם המשרוקית לתוך המגפון.
לא הצלחתי לפענח ולו משפט אחד, מסביבה עמדה קבוצה של אנשים עם דגלי ישראל, כולם חייכו, על מה שנראה כמו משהו קולי, שאני לצערי לא עמדתי על טיבו, הצרחות והצווחות שעלו מהמגפון היו כמעט כמו נביחת השיירה שלא ממשיכה לשום מקום.
Posted in ויזואל on יוני 10, 2010| Leave a Comment »
Posted in ויזואל on יוני 10, 2010| Leave a Comment »
נו טוס אמר לי החבר כמעט גמרתי את הסיבוב מחוץ למעגל של הכביש המוביל לצפת; הביצועים של החיפושית הצהובה כמו תמיד היו מרשימים אם סיבוב מלא שלה על צירה נחשב לביצוע מרשים,
בחוץ היה חושך
יכולתי בקושי לראות, חריץ אחד נראה כמו אלומת אור, שבתי והסתכלתי במראה, כאילו עמדה שם מישהי ורמזה לי להסתובב, וישבתי.
היא הסתכלה בי במין מבט מהורהר ואז אמרה ככה בחצי קול יבש "אתה יכול לעמוד זקוף יותר?"
נעמדתי זקוף עד כמה שניתן, הרגשתי איך השרירים בגב נמתחים כאילו יש פקודה שחייבים למלא ויהי מה, היא הביטה בי, ורמזה לי לא לזוז.
זה היה בגבעה שממול להר ליד צפת בוואדי אולי זה ואדי עמוד, חלמתי שאני רואה ציפור ומתחת לכנפיה יש צל שחור, הכול היה כמעט כמו סרט, כאילו בסצנת הסיום לאחר הפרידה כשאור חיוור מאיים לעלות על הלוח השחור שהחזיק את התמונה.
לא הבנתי מה היא רוצה למה עכשיו היא לא מביטה בי בכלל, כשזזתי יכולתי לחוש את מבטה , היא ביקשה שוב שלא אזוז, העייפות גרמה לי למלא את הבקשות שלה בלי לתהות מהי בעצם רוצה, ואז ברגע מסוים היא התקרבה ממש קרוב, ואמרה שהשפתיים שלי כחולות מידי.
טוב, מה היא רוצה עברה המחשבה בראשי אני בקושי נושם, זקוף כמו שלא הייתי מעולם, והיא מביטה רחוק רחוק, רואה בטח את הנשר עולה מהצוק השחור ומגביה לשמיים, היא מיד תפנה אלי ותסביר הכל.
התעוררתי בבהלה; לא ראיתי הרבה החדר היה חשוך, לידי שכב מישהו עירום, וצעק "בני זונות" . זה היה האיש ששכב בחדר בבית חולים כשהייתי בן שש- עשרה מה הוא עושה פה בחדרי ולמה הוא עירום, אני זוכר שממש התפללתי אז שהוא ימות או שתהיה מלחמה ויגייסו אותו לחזית, איני זוכר מה קרה, נדמה לי שפרצה מלחמה וגייסו אותו, ניצלתי ושוב יכולתי להירדם בשקט בלילה.
מלמלתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני נוסע לצפת בלילה, והלכתי לקיוסק לקנות קולה קרה, הייתי צמא.
Posted in ויזואל on יוני 10, 2010| Leave a Comment »
Posted in ויזואל on יוני 10, 2010| Leave a Comment »
אמן צעיר יליד ניו יורק שחי רוב ילדותו בישראל ומישראל עבר לקנדה שם הוא חי ועוסק באמנות ו.. בצילום ועבודות וידאו שמחברות את ההווה או מבט מיוחד על הווה מתוך תולדות האמנות והמשחק שמזכיר את הסרט של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה" המלצרית יכולה להיות כל אחד/ת מאיתנו הרוצה להתחבר לאמנות קנונית מתוך הפנטזיה הזמינה היומיומית.
הצילום המבויים הופך לסוג תיאטרון ויזואלי מצולם כאילו מסרט או מהצגת תיאטרון.
Adad Hannah, The Raft of the Medusa (100 Mile House) 5, c-print, 2009, Courtesy of Pierre-
הביאוגרפיה והאתר
Posted in ויזואל on יוני 9, 2010| Leave a Comment »
כל התמונות הללו נוצרו ע"י עיפרון, רישום שחור לבן של חיות בגן חיות מאמן שחי בהונג קונג, שעות של רישום דקדקני סזיפי.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
