מה שעוד יגרום לי לעבור או לפתוח את היום האפור הזה, אפילו כוס קפה מתוקה לא באה לעזרי.
עולה אור יום ברגעיו הראשונים ממש השמש מחליקה מתוך ענן אפור, תכלת בקרן זווית שמזריקה קמצוץ חמימות שנעלמת באיושה של רוח, צינה עוטפת את גופי המנומנם, המזגן נוהם ואני מכבה אותו ונפטר מרעשיו הזועמים.
ככול שזה תלוי בי אני מעדיף להתכווץ בתוך עצמי, לעוד יום מכורבל, בלי כיוונים אבל המצוקות עולות כמתוך עצמן קוראות לי לצאת להילחם על עוד יום עם תעסוקה סיזיפית עקשנית, בלתי-סלחנית.
אני מחשב כמה דברים והראש נשאר חלול בלי זיכרון, אולי אהיה מאושר חולפת מין מחשבה כזו במוחי, אולי אלמד להיות מאושר כמו אלכסנדר.
איך הגוף יוכל להתמודד עם מחסור של דיכאון מכל סוג, דיכאון שמופרש בתוך ריכוז של נוזלים לתוך המוח הצמא לחומר המתוק של חרפת הדיכאון.
כאן, אני עוצר, מביט בעצם במסך המתמלא, ואני יודע שזה עוד כלום לעומת החבר שלי שאיבד את בנו, אולי אני יכול לדמיין את הרגעים המעטים של האובדן, הוא נראה אחרת, משהו מפורק התנחל בגופו, כאילו בעוצמה אדירה טלטל אותו גל של עצב בלתי-מובן, אני והכאב המתוק שלי לא מתקרבים לשדה הזה, וזה שדה מחוץ למחנה, אצלנו כשיש מישהו שהיהדות שלו לא ברורה, הוא נאלץ להיות מונח בקצה השדה, ליד צחוק של נערים שעובר שם, כאילו שלא ממין העניין, אבל אולי דווקא זה מנחם, עכשיו יודעים שהכול ממשיך לשווא, ולהיות שוטה זה עדיין משתלם יותר.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
