בשקט בדממה מוצלחת הוא מנסה לומר לי משהוא ונעצר, אני רגיל שהוא נעצר, ולא מצליח להגות שום דבר, ככה נעצר; והשקט נאסף לזמן ואז נוצרת אוירה כזו של מבוכה של אי-אמירה של הרגשת ייתור הדיבור.
כשאני רואה שחולפת דקה או יותר בשקט ופניו מאדימות אני עוזר לו ואומר משפט שסביר לי כי הוא רוצה לומר, הוא מאמץ את המשפט בשקט ואומר עוד משהו ומחייך, אני לא יודע אם החיוך הוא של הכרת תודה, אני לא יודע עליו דבר, רק שהוא מצלם, הוא הבטיח שאם ארצה הוא יצלם בשבילי.
הבגדים שלו דהויים כאילו בהתרסה, הוא צובע שיערו לשחור, אבל שיערו דליל, ותמיד הוא מחייך, אבל לדעתי אין לבדוק את סף הסבלנות שלו, אם יאבחן מישהו כאויב.
יחסית אליו אני דברן גדול, אצלי המילה תמיד נמצאת מוכנה, כמעט תמיד היא מקדימה מעשה, אצלו ההפך, המילים רק ברקע, אולי בגלל שצריך לומר משהו, אבל אם אפשר לשתוק הוא יעדיף את השקט.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
