הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

כמה פעמים בשנים האחרונות את או אתה הייתם קורבנות של מערכת מלאה מעצמה שמסוגלת ליצר אמירות שדופות בשם אג'נדה שאין לה מקום ?

השיא בשנים האחרונות הוא התגשמות ההתחלה אי-שם בשנות השישים אולי אפילו לפני של המשלת האמנות לעבודת כפיים נדרשת אבל לא הכרחית, ל"הוגים" של רעיונות קונספטואלים אדירים נותרה רק מלאכה אחת- להכפיף את מרותם על האמנים והאמניות, יותר ויותר תערוכות נושא נערכו בשם רעיונות אלו, גם אם מדובר היה בתערוכת יחיד היא חייבת הייתה לשאת על גבה אידיאולוגיה, כזו שבחלק מהמיקרים אין לה דבר עם וחצי דבר עם הקורבן ומעשיו הגשמיים, הדיל היה כזה; מוכנות של הקורבן לשאת גודש מילולי כביר ונכמר שאינו קשור אליו- אבל עליו לשאת בהכנעה את הקשר, אשר בחלקו טמן מלכודת דבש, כלומר טרח האוצר או האוצרת להפליא במרשמי פלא טקסטואלים שלא יניחו לעין הכשלעצמה האובייקטיבית לראות- אסור היה פתע לראות, מטחי מלל נורו לכיוון העין העצלנית, והיא נסוגה, נעלמה בבושה נכלמת לפינת החדר בשביל לקרוא עד כמה גדול ההישג שהביא את הכלום הזחוח למרכז הבמה, ככול שהמעש צומצם כך רבתה מלאכת האמירה, הקו והכתם נעלמו, לעין לא נשאר הרבה, מעט היה זרוק, מעט מידי על הבמה, לרצות איזה התרחשות מינמלית, אבל בסופו של דבר המלל החליף את העשיה, ואני לא מתכוון לאותה עשיה מסורתית של פיגורציה שהיא עצמה מוליכת שולל, כאילו הציור הפיגורטיבי ה"נכון" הוא תכלית הקיום.

אבל גם אם אינו תכלית לשמה, ההפך האמירה שאין לה קיום גשמי גם היא לא תכלית ראויה, אבל לצערי היא התכלית בעיני רבים שלא מסוגלים להתמודד עם שתיקות, משל היית הולך לפגישה עם מישהי ושותק, האם עצם היותך חייב היה להיות מונכח רק בעצם המלל הנישא בלי סוף ובלי קשר.

בסופו של עניין אנחנו צריכים להיות בעלי מלאכה מילוליים שאין לנו מושג מה הולך, למה, מי ומתי, כמה והיכן כל הדברים מתרחשים באמת, בכל כפר יש ביאנלה, אין מרכז, אין ערך ממשי שניתן להיתלות בו, יש תופעות חד-פעמיות, למשל הציור הסיני, או הבריט ארט, הם עולים בעיקר בזכות הצורך של שוק האמנות למצרכים בעלי יכולת להימכר, הגלריות לא יכולות להתפרנס רק ממלל אינסופי, הם דורשים משהו קונקרטי, מה מסוגל אוצר בעל כישורי פרסום לספק, ברגע אחד מהיר, איזו סנסציה, איזו אמירה שדופה אבל כזו שתעורר הד תקשורתי, שתהיה לה כותרת עם יכולת להנכיח אלפי מבקרים בגלריה או קונים נאמנים שמשקיעים באמנות, למען ההשקעה.

אבד לנו הקשר הסינטמנטלי לאהבה הגדולה שלנו, האמנות, והאידיאות שלה שהושגו במקומות שהם קצת אנכרוניסטים לימינו, אמן שרוצה ליצר חפצי אמנות צריך בימים אלה להשיג פועלים, בסטודיו העכשווי מעסיקים אמני על עשרות פועלי דחק, האמנות לא הייתה מעולם יצור קאפטליסטי דוחה כל כך, בסין קמו קומונות של פועלים שיצרו חפצים אמנותיים שהמערב צרך בלי לתת את הדעת לאלו שטרחו עליהם והגירו זיעה לא מתוקה למען היצור של החפצים בשקדנות מרשימה, הבריט ארט, או תופעות פופ כמו קונס הביאו את האמנות ואת השוק האמנותי ליצור מערכת של חפצים, מעל לכול היו האוצרים, מנסחים אמירות מפולפלות לתיאור היצירות הקאפטליסטיות ה"מרשימות" טאטולוגיה של נוכלים שקשרו כתרים לזיעה שלא ספגה אלא את מרות האוצרים שניסחו ועודם מנסחים בעיקר מלל טרחני עבש וחסר כל ערך.

ההתחלה של התהליך אולי לא לפי רצון מנסחיה היא כאשר נאמרו אמירות בוטות ומזלזלות באמנים שסבלו, או שעבדו באמת במרתפים ויצרו משהו "מדם ליבם", הדם נשפך, והם האמנים האלה משרתים היום איזה אמני על, יוצרים בשבילם חפצים, השוק דורש חפצים, ומעל האוצרים מכבירים במלל, והתעשיה מיצרת במה שהיא נוכלית במהותה.

המלל השגיב יצר את האפשרות של הניתוק בין החפץ להגדרתו המילולית, כאשר אין קשר ראציונלי (סליחה עם הקטנוניות הזו) בין החפצים לאמירות, או כאשר האמירה היא חזות הכל, יש אפשרות או נוצרת מציאות בה ניתן ליצר חפצים בבית חרושת, והפעם לא כמו דושאן המוחה והתוהה על מהות הדברים, שהראה כי חפץ כל חפץ בבחירה בו והפניית האור ותשומת הלב אליו יכול להפוך בין רגע לחפץ אמנותי , רק מעצם הבחירה בו של האמן, והוא דושאן היה אמן, הוא לא מוצר שיצרו אוצרים.
עתה ניתן האות ליצר חפצים בבתי חרושת ל"אמנות" בשנים האחרונות זה מאפשר להפוך את אלו שחסרי יכולת מילולית לפועלים קשיי יום, מעט אנו יודעים על תנאי העסקתם, בסין כנראה הם לא סובלים מעושר רב ואינם זוכים לשכר הגון, אצל קונס אולי השכר שלהם טוב יותר, אבל למול המיליונים שג'ף קונס גורף, עדיין מדובר בעושק.

דווקא כאשר אנחנו בפתח זמן טכנולוגי שייאפשר כמעט ללא הגבלה טכנית ליצור דימויים, הערך של העשיה נשחק כמעט בלי הכר.

אין קיום בלי מלל אוצרי שגיב ונישא ברוח, לשום עשייה.

אפילו תעשיית